יהודה קיסר: "נולדתי בבית, כי אמא שלי פחדה שיחטפו אותי מבית החולים"

מתי בפעם האחרונה התרגשת?

"בחתונות של הילדים שלי וכשנולדו הנכדים שלי. יש לי חמישה ילדים ושלושה נכדים, הבנות שלי נשואות והבנים שלי עוד לא התחתנו. כל הילדים שלי מוזיקליים מאוד, אבל לא רציתי שהם ייצאו מוזיקאים. לא זמרים ולא נגנים. שלא יהיו להם חיים קשים של אמנים. מוזיקה זה תחום קשה שאתה דועך בו, זה קורה להמון אמנים. לאמנים יש תוקף, כמו לשחקני כדורגל.

אז חוץ מהבת הבכורה שלי (אמי), שלמדה ברימון והיתה בעסקי המוזיקה, האחרים לא שם בכלל, וגם היא, מאז שהיא אמא, עזבה את המוזיקה. הבן הגדול שלי, בן קיסר, הוא כוכב רשתות. בצבא הוא היה צלם ופתח ערוץ יו־טיוב, והוא כוכב טיקטוק. יובל, הבן הצעיר, לומד באוניברסיטה".

מתי בפעם האחרונה פגשת את הנכדים?

"כל הזמן. אני סבא פעיל. הולך לגינה, אוסף מהגן, זו ההנאה שלי. הקטנה רצה אלי בשמחה, והנכד הגדול שלי כבר יודע לבקש ממני לקחת אותו לקיוסק ולא להגיד לאמא. הפכתי לסבא בגיל 65 בפעם הראשונה, וחיכיתי לזה. הנכדים הם אהבה גדולה. לא נותנים להם הוראות או מחנכים, רק כיף ופינוקים. אני הייתי אבא מאוד עסוק ופחות ביליתי עם הילדים, כמו כל האמנים. הנכדים הם אהבה אחרת, טהורה".

מתי בפעם האחרונה התרגזת?

"מרגיז אותי כששני העמים רבים. העולם נוצר לפני שני מיליארד שנה, ותמיד היו סכסוכים, מאז קין והבל. בקפריסין היה סכסוך בין טורקים לקפריסאים, היו קרבות עזים, רצחו אחד את השני עד שבא אדם חכם ואמר 'פה זה קפריסין הטורקית ופה זה קפריסין השנייה'. עשו הפרדה טוטאלית – ופתרו את זה יפה. יש באירופה סכסוכים קשים בין עמים, ופותרים אותם בדרכי שלום. הלוואי שכאן יפתחו את הגבולות, לירדן ולמצרים ולכולם, שיהיה אפשר לחיות פה. יש פה בעיה דתית, וכאן הסיפור. הדת לא מאפשרת. אני לא מאוד אופטימי, בכלל לא".

מתי בפעם האחרונה היית באולפן?

"באולפני הקלטות יש היום מוזיקה אחרת. זה לא מה שהיה בדור שלי, ולא הייתי הרבה זמן באולפן. זה חסר לי, אבל הדור שלי לא מבוקש. אני עבדתי עם שימי תבורי, חיים משה, אבנר גדסי, איתם הופעתי, ואנחנו בגיל שחלק מהקריירה מאחורינו. הם הקליטו הרבה שירים, גם שירים שלא השמיעו. היום שדרנים חדשים הם צעירים, הם לא גדלו על הדור הוותיק ולא מכירים אותו, ואפילו אם שדרן צעיר שומע שיר חדש של אחד מהם, זה לא עושה לו כלום.

"אולי דואגים שאין מספיק מקום לכולם, אבל לדעתי אפשר לתת שעתיים ביום למוזיקה ישראלית של פעם. אני מבין שזה המצב ואני לא כועס. אני מבין את הקדמה ומקבל. אנחנו, 'צלילי העוד', כשבאנו הבאנו מוזיקה חדשה, זרקנו החוצה את מה שהיה, השבתנו את קודמינו. ככה זה עובד ועבד תמיד".

מתי בפעם האחרונה הופעת?

"השבוע. הופעתי בבר 'אילקה' בדיזנגוף, איפה שהיה הפיגוע. גם שבוע לפני הפיגוע הופעתי שם. הגיעו הרבה לפרגן למקום על זה שפותחים מחדש, ויפה מאוד שפתחו. השבוע אני אופיע כחלק מאירועי חודש הקריאה. אני מופיע עם עדי קיסר ותהילה פרוש בערב מחווה ל'צלילי הכרם' בתל אביב".

מתי בפעם האחרונה קנית כובע?

"חברים מביאים לי כובעים. את הכובע שאני חובש עכשיו חבר הביא לי מיריחו. אני לא אוהב מתנות, אבל אני מכבד אותו אז לקחתי, ואז הוא שואל אותי, 'נו, אתה חובש את הכובע שהבאתי לך? למה אתה לא חובש?' אז הנה, אני מראה לו שכן. אפילו באתי איתו לראיון".

מתי בפעם האחרונה חשבת על השם שלך?           

"בכל פעם שעולה פרשת חטופי תימן, אני נזכר בזה שבתעודת הלידה אני מיכאל. החליפו לי את השם כדי שלא יידעו שזה אני, וככה שמרו עלי. אמא שלי, בתיה, אמרה שנפטרתי, ואמרה לכולם להגיד שנפטרתי.

"נולדתי ב־1953 בלידה בבית. הזהירו את האימהות שלוקחים תינוקות, לשכנה לקחו בן ובת ולא החזירו. אמא שלי היתה מנקה דירות של אשכנזים וראתה באחת הדירות ילד, תינוק שחור, לזוג לבן, ניצולי שואה. אלה דברים שקרו. אז היא ילדה אותי בבית, כי אמרו לה לא ללכת לבית חולים כי אחרי הלידה האמא מטושטשת ואפשר לומר לה שהתינוק מת. הרבה האמינו שמתו להם התינוקות. זו שיטה שעבדה, ככה זה היה. היתה השתקה. נשארו מהתקופה ההיא מעט מאוד אנשים שיודעים את האמת.

"בגיל שבעה חודשים אמא שלי פחדה מהשם מיכאל, אז היא אמרה שיקראו לי יהודה. אני לא ידעתי שאני מיכאל עד שהגיע צו הגיוס. לגן הלכתי בתור יהודה, ולבית הספר בתור יהודה. רק בגיוס, כשקראו למיכאל קיסר, שאלתי 'מי זה מיכאל קיסר?' ואז אמא סיפרה לי למה היא החליפה לי שם, כי היא פחדה שייקחו אותי".

מתי בפעם האחרונה התגעגעת?

"מדי פעם אני מתגעגע לסבתא שלי, נעמי. היא היתה אישה מעניינת. היא היתה חלוצה, ניקתה דירות של אשכנזיות בלילנבלום ועבדה גם בפלאפל אצל יואש בז'בוטינסקי בתל אביב. היא באה ממשפחה של סוחרים שמכרו ערק לטורקים. היא אהבה לעבוד ולא להשתעמם, וגם אני ככה.

"תקופה יפה שאני מתגעגע אליה היא ההצלחה שלנו, של הלהקה. הייתי בן 20. היו לנו הופעות מהבוקר עד הלילה. בבוקר היינו מופיעים בברית, בצהריים בעוד ברית, בחמש או בשש היינו בחתונה, ומשם ממשיכים למועדון. ארבע או חמש הופעות ביום. הייתי חוזר הביתה בשתיים או בשלוש לפנות בוקר רגוע, כי היתה לי עשייה. ישנתי שלוש שעות וקמתי לעוד יום של עשייה. היום כבר אין לי את זה".

מתי בפעם האחרונה פחדת?

"לא הרבה דברים מפחידים אותי. טילים לא מפחיד אותי, גם הקורונה לא הפחידה, ובכביש אי אפשר להרגיז אותי אף פעם, אני נוסע על מהירות נמוכה קבוע. אבל אני חושש לבריאות, כמו כל אחד. אני טבעוני לגמרי, מגיל הנעורים. בבית שגדלתי בו היתה גינה, והיינו קוטפים ממנה גזר, מלפפונים, בצל, עגבניות, כוסברה. קוטפים ואוכלים. היו לנו עצי קלמנטינות ואכלנו הרבה פירות. אכלנו מרק בשר רק ביום שישי. היום אנחנו אוכלים קטניות וירקות, בלי מוצרי חלב, שזה ממש אסור ולא בריא. לא חסר לי כלום, לא סטייקים ולא בשר אחר".

מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?

"לא הלכתי. כואב לי לפעמים ברגליים, בעיקר בחורף, מהתאונה שלי בלונה פארק. כשהייתי בן 15, התפלחנו לשם, אני וחברים שלי. לא היה לנו כסף להיכנס בתשלום. היינו עולים על החומה עם קרש, מורידים את הקרש ומתגלשים עליו למטה. עשינו את זה כמה פעמים בלילות, ובאחד הלילות היה לי רעיון: לנסוע במכוניות החשמליות. המפתחות שלהן היו בפנים, אז למה לא. אבל מתישהו אני ירדתי מהמסלול, וחבר שלי נתקע בי ועלה עלי. נשברו לי שתי הרגליים, ואחת התרסקה לגמרי. החברים שלי ברחו, ואני בכיתי וצעקתי עד שאיבדתי את ההכרה. השכנים שמעו והזמינו אמבולנס. הגעתי לאיכילוב, ושם גיבסו אותי אבל לא הכניסו אותי לניתוח כי לא היתה חתימה של הורה. חיכו, אבל אף אחד לא בא. רק אחרי יומיים אמא שלי הגיעה. עד אז נחשבתי אנונימי.

"בבית שכבתי בגבס שמונה חודשים. בדרך הביתה קנו לי גיטרה באלנבי, שיהיה לי מה לעשות, וככה הכל התחיל. אגב, גם ג'ימי הנדריקס התחיל לנגן בעקבות פציעה".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"מזמן לא. הייתי מתפלל בגיל צעיר, עד כיתה ז'. אבא שלי היה מעיר אותי בשלוש בבוקר ולוקח אותי איתו לבית הכנסת. התימנים קוראים לפני שהם מתפללים במשך שעתיים-שלוש, וככה למדתי לקרוא. בשבע היתה נגמרת התפילה, ואבא נסע לעבודה באוטובוס. אני הגעתי לכיתה א' כשכבר ידעתי לקרוא ולכתוב.

"כשהגעתי לכיתה א,' לבית ספר אשכנזי, אני ושני חברים שלי היינו התימנים היחידים בכיתה. המורה נכנסה, אמרה 'שלום' ו'היום נלמד את האות א''. היא כתבה את האות על הלוח, ואני אמרתי לה 'יש גם אותיות ב', ג'...' הלכתי ללוח וכתבתי את כל האותיות, עד ת', וגם מילים, כמו 'אבא' ו'אמא'. המורה הלכה לדבר עם המנהל, וכשהיא חזרה היא הושיבה אותנו בסוף. המנהל שכח לומר לה שבאים תימנים שיודעים לכתוב ולנקד טוב ממנה, אז היא שמה אותה בסוף הכיתה שלא נפריע. לא ראיתי בזה אפליה. הבנתי אותה.

"בכיתה ח' עזבתי את בית הספר, וגם הפסקתי להתפלל. ההורים ידעו, כעסו עלי, אבל השלימו עם זה. היום אני מאמין שאיש־איש באמונתו יחיה".

מתי בפעם האחרונה הרגשת אפליה?

"הרגשתי במוזיקה. שיא האפליה היה אצל זוהר ארגוב. בהתחלה לא קיבלו אותו, היה לו כישרון שהיה קשה לקבל. בסוף הוא עשה מהפכה. לשדרן רדיו תמיד יש אפשרות לשדר לפי טעמו האישי, והשדרנים לא אהבו את זוהר ארגוב, וזה מרגיז.

"אבל אני ראיתי שאם ממשיכים לנגן - הרחוב מנצח. הקיפוח היה גדול, אבל ידענו שננצח. איך שהוצאנו את הקסטה היו המון הופעות. כל אחד רצה את זוהר ארגוב בבית שלו, ואחר כך אותנו, ואז אפילו הקיבוצניקים הזמינו אותנו. אמרתי 'אה, זה מעניין אותם!'

"שתדעי, בעוד 20 שנה לא תהיה שאלה של אפליה או קיפוח. לבנים שלי ולנכדים שלי זה כבר לא משנה. כולם ישראלים".

מתי בפעם האחרונה בילית עם חברים?

"השבוע, בהופעות. הזמרים על הבמה הם החברים שלי, ואני נהנה להופיע איתם. אני לא אוהב לצאת למועדונים או לחופשות. חופשה יכולה להרוג אותי. אני לא מסוגל לשבת ליד הבריכה, זה לא בשבילי.

"היום ההופעות הן במקומות מסודרים, אולמות. פעם הכל היה בגינות. היו מביאים שולחנות, כיסאות, והיו חתונה או הופעה. כשהגיעו הדי.ג'יי, הם החליפו את הלהקות. היום מי שיש לו אפשרות כלכלית מביא אמן אורח לשעה, וזהו.

"היום, בתחנות כמו גלי צה"ל, משמיעים המון אנגלית. למה שלא תשמיעו עברית? להקות רוק ישראליות? אין היום להקות שפורצות, כי לא משמיעים אותן. המון להקות לא מצליחות כי לא נותנים להן במה".

מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו שאתה מעריץ?

"אני אהבתי וכיבדתי את הדור הוותיק שהיה לפניי. את בועז שרעבי אני מעריך, את העשייה שלו, את הקול שלו, היכולות שלו, התרבות שלו. אני מעריך את ג'ו עמר, את דני סנדרסון ואת גידי גוב. אני מקנא ביצירה שלהם. אלה אנשים מוכשרים שאני עומד דום כשאני רואה אותם.

"היום ההערצה היא לעשות סלפי, פעם זה היה מכתבים. היינו מקבלים שקים של מכתבים ממעריצים, הייתי עונה יפה. לא היו טלפון או רשתות חברתיות. ההערצה פעם היתה פחות מטרידה מהיום. עכשיו בכל מקום מצלמים אותך, בלי הפסקה. כשאני מגיע לאולם מהדלת הראשית, עד לבמה עוצרים אותי 30 איש להצטלם".

***

מתי בפעם הראשונה ניגנת מול קהל?

"בחתונה של אחותי. הפעם הראשונה היתה כשעוד הייתי על הקביים, אחרי הפציעה. אחותי התחתנה ב־1968, והביאו להקה ואני רציתי לנגן איתם. לפני הטקס לקחתי לרגע את הגיטרה של הגיטריסט והתחלתי לנגן בה. ניגנתי שירים תימניים. הוא נדלק על הנגינה שלי, כי הוא בדיוק חיפש מישהו שינגן תימנית, וביקש מאבא שלי שאצטרף אליו, ולמחרת כבר הופעתי איתו בחתונה אחרת. ישבתי לידו עם קביים וניגנתי. אני לא מתכונן להופעות בכלל. ככה הופעתי תמיד, מעכשיו לעכשיו"

יהודה קיסר. בן 68, גיטריסט ומוזיקאי. זוכה פרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות (2017). גרוש, אב לחמישה וסב לשלושה נכדים. החל את דרכו בשנות ה־70 בליווי אמנים, ובהם אהובה עוזרי ובועז שרעבי. היה חבר בלהקת "צלילי העוד", וליווה כנגן את זוהר ארגוב, שימי תבורי, חיים משה, זהבה בן, אייל גולן ואחרים. בשנת 2000 הוציא אלבום סולו בשם "הקיסר האחרון". מופיע השבוע במסגרת אירועי חודש הקריאה, ב־14.6 ב"כולי עלמא" בתל אביב, בערב מחווה ל"צלילי הכרם"