כבר המון זמן שתעשיית המוזיקה בארץ לא פגשה תופעה כמו רביב כנר. בשנים האחרונות, מיאן הקהל הישראלי לקבל בחיבוק יוצאי תוכניות ריאליטי מוזיקליות כמו בעבר, והעדיף להתמקד בזמרים־יוצרים שהגיעו אל הרדיו מהשטח (אקו, יסמין מועלם) או מהרשת (נונו).
בניגוד לתפיסה שרווחה במשך שני עשורים, "הכוכב הבא", "אקס פקטור" וחברותיהן לז'אנר אינן עוד פס ייצור של כוכבי פופ כפי שהיו עד לא מזמן, ולא מדובר עוד במקבילה המודרנית של הלהקות הצבאיות. תשאלו את קובי מרימי ועדן אלנה, שני מוזיקאים מוכשרים שניצחו במה שאוהבים לכנות "הגמר הגדול", אבל במציאות טרם ביססו לעצמם גרעין מעריצים חזק או שחררו חומרים מוצלחים מדי.
ואז בא רביב כנר, שאומנם לא זכה בגמר התוכנית שבה התפרסם, אבל נחשב היום הצלחה בולטת בשטח. והוא עשה זאת עוד לפני צאתו של "רסיסים", אלבום הבכורה שלו, שמכיל תשעה שירים. חלקם כבר זכו להצלחה רדיופונית אדירה. כנר עשה זאת בזכות טביעת קול ייחודית וסגנון שירה צלול, אבל גם לא מעט בשל האנשים שזיהו בו את הפוטנציאל להיות אמן בסדר גודל של עידן רייכל בעוד כמה שנים - עם החומרים וההכוונה הנכונים.
במובן מסוים, קרן פלס היא חלק שווה ב"רסיסים", האלבום ושיר הנושא הפופולרי. היא ואבי אוחיון כתבו והלחינו לא מעט מהשירים באלבום, מ"מים עמוקים", דרך "נשלים את הכל", "נשרף עולם" ועד "רוצה שלום" הלהיטי.
ופלס לא היחידה. שימו לב לשמות שלוקחים חלק באלבום הזה, שכמו מוכוון לרדיו ולאוזן הישראלית: יהל דורון מנגן כאן גיטרות; את "הסיפור הזה" כתב דורון מדלי ללחן של אליעד נחום; את "דומה לך" (הקיטשי למדי) כתב והלחין לי בירן; "בנקודה שבה נגמר האור", שכתבו והלחינו טליסמאן ופאר טסי, קצת מנותק מיתר שירי האלבום, ולא שייך כל כך לאסופה.
לא מדובר באלבום חף מבעיות. הגדולה שבהן היא כנראה הדמיון הניכר בין לא מעט שירים. אבל זה לא יפריע לקהל של כנר, שהתאהב מזמן בקול שלו ולא מתרגש מכמויות לעיתים גבוהות מדי של רגש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו