אמרו מעתה: מתעטשים לגומץ

ימי הקורונה הם שעתו היפה של איבר זנוח יחסית בחיים ובשפה: המרפק, וחלקו הפנימי: הגומץ. המרפק הוא בליטה, הגומץ – שקע. במרפקים אומרים שלום, ומכאן 'כיף מרפק' או 'מרפֵּכִּיף'. אל הגומץ משתעלים או מתעטשים.

המרפק מופיע במשנה, מסכת אהלות, במסגרת תיאור רמ"ח איברי האדם: "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם... שלושים בפיסת היד, שישה בכל אצבע, שניים בקנה, ושניים במרפק". הוא התגלגל משורש עברי קדום שיש לו מקבילה גם בערבית: רפק, בערבית לתמוך ולעזור, ומכאן 'רפיק', שפירושו חבר. השורש הזה מופיע פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: מִן־הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל־דּוֹדָהּ". רש"י מפרש: "מתחברת על דודה, מודה שהיא חברתו ודבוקה בו. רפק בלשון ערבי רפקתא חבורה". המרפק הוא איפה האיבר שעליו נשענים ונתמכים, ובהשאלה, האיבר התומך.

בעברית הישראלית המרפק זכה למוניטין שליליים, הוא האיבר הבריוני, האיבר המאפשר לאדם חזק להידחף בתור, ובהשאלה, לטפס לצמרת על חשבון אחרים. לשימוש הזה מקבילות בשפות אחרות. באנגלית "to elbow" פירושו לדחוף את הזולת במרפק, לדחות ולהדיר את הזולת ועוד. השימוש הזה מוכר בעברית כבר לפני מאה שנים לפחות. כך נכתב בעיתון דבר ב-1928 על אמן בשם אריה יעקובי שלא הסתדר בארץ, "מחוסר מרפקים דחפניות לבקוע לו דרך".

המילה האנגלית התגלגלה מהמילה הגרמנית-יידישאית אלנבוגן, שהיא גם שם משפחה במקומותינו. על בתולה מדומה אומרים ביידיש שהיא 'בתולה במרפק', עקיצה למרים הקדושה. בעברית אומרים: 'בתולה באוזן', בעקבות הרעיון שרוח הקודש חדרה אל מרים דרך אוזנה. ומן הצד השני, אחת המילים המוצעות כחלופה עברית ל'נוסטלגיה' היא 'רַפֶּקֶת', מחלת הגעגועים.

הגומץ הגיע אלינו היישר מספר קהלת: "חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפֹּל, וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ". רש"י טוען שמדובר בשוחה, אבן עזרא סבור שזהו בור. למילה מקבילה ארמית: קוּמָצָא. למרות הדמיון בצליל ובמשמעות לא נראה שיש קשר בין 'גומץ' לבין 'גומה'.

'גומץ' עלולה הייתה להיוותר בחבורה הגדולה של מילים מן המקרא שנשכחו, עד שנמצא לה במילוני האנטומיה של האקדמיה ללשון תפקיד. הגומץ הוענק לשני שקעים: גומץ המרפק וגומץ בית הברך. כמו כן הוא מתייחס לאיברים נוספים: "גומץ הכֶסֶל", ו"הגומץ הסגלגל הפתוח". לקינוח עכשווי מגיע אלינו גיבור הרשת החדש, פרופסור גומץ בן השלוש, המסביר לבני גילו את המצב.

איך באמת מתעטשים הפולנים

בעקבות הטור שעסק באפצ'י ומעלותיו, נרי גבריאל מזכירה ברכת ילדים עתיקה אחרי עיטוש: "הדסה קופת חולים", הזכורה לה גם מספרה של לאה גולדברג "ניסים ונפלאות". הברכה אכן הייתה מקובלת בין ילדים בראשית שנות המדינה. הברכה העתיקה "אסותא" נשמעה לילדים כשם של אחד מבתי החולים, ולה נוספו גם הדסה, וקופת חולים.

מרק בוים כותב: "הפולנים מתעטשים א-פשיק; אמנם זה כתוב APSIK, אבל בפולנית S עם I אחריה מבטאים ś, צליל שאין לו מקבילה בשפות שאני מכיר, ורוב הצברים שאני מכיר אינו מסוגל להבדיל בינו לבין SZ, שביטויו בפולנית 'ש'".

הפנים האחרות של נתן אלתרמן

ימים אלה עומדים בסימן חמישים שנה למותו של נתן אלתרמן, שמת צעיר למדי, בן 59, והשאיר אחריו אוקיינוס יצירתי בלתי נתפס. על שירתו הלירית ועל המפעל הפובליציסטי המחורז "הטור השביעי" נכתב רבות. פן אחר של יצירתו הם הפזמונים הרבים שכתב, כבר החל משנות העשרים לחייו, בין היתר לתיאטרון המטאטא. בפזמונים המולחנים, חלקם להיטים עד היום הזה, מתגלה אלתרמן עוקצני, צבעוני וחופשי בלשונו, ובעל הומור מתפרץ. אז מיהו אלתרמן של הפזמונים?

אלתרמן אוהב השפה

"בוא נצא! לאן? נצא נא!/ לכסיקון ביד ניקח/ נדפדף בו שמה-הנה/ ונראה מהו סח: צליל זה טון, צילום זה קופְּיָה/ ברוש זה עץ, נימוס זה טקט/ החוכמה היא עוד אוטופיה/ אבל הטיפשות היא פקט/ .../ מאוורר זה ונטילטור/ וסרדינה זהו דג/ ושליט זהו דיקטטור/ ודיקטטור זה נהג".

אלתרמן אוהב העברית

"יש בעברית ישן והוא כמו חדש/ והחדש בה – כבר הוא כאזרח מבטן/ 'מברק' ו'עיפרון' ואף 'מַרְגָש' ו'דש'/ כבר כה משרשות בה ורתומות-ברֶתֶם/ כאלו כבר יָקְטָן דיבר בה עם פִלְדָש/ אחרי מגע ישיר עם צוות חכמי קדם".

אלתרמן של הסלנג

"ולא לשווא אמרה הדודה חיה: פרֶסֶר/ הוא מפוזר, זה לא תינוק, זהו פרופֶסֶר".

"אליפלט, במרום לנו יש ממך נחת, אף שאין לך אופי במיל".

"איה, איה, כי הלב זוכר, יא-שייך".

אלתרמן חובב הלעז

"לצלילי הברקרולה הוא סיפר על מס הבלו,/ על סחורות בלי בנדרולה שתופסים אותן או לא,/ על רזרבים של ולוטה שתופסים אותם בלי תפר,/ ועל דבר מטען קונסרבים שהיה נגוע דֶבֶר".

"בציבורנו גם באושר גם בעוני/ יש תופעות שבהם הצצתי בפרטות/ זה מעניין אותי באופן פרינציפיוני/ מן הבחינה הנעלה של חזירות".

"אם לסלון נכנסת פתע/ אשה יפה... אבל ממש/ המפלצות זוקפות לוֹרְנֶטָה/ ולוחשות כמו נחש".

אלתרמן של האתוס הציוני

"שיר, שיר, עלה נא,/ בפטישים נגן, נגֵנָה,/ במחרשות רנֵנָה,/ השיר לא תם, הוא רק מתחיל".

"לא אל שֵכָר הלב פתוח,/ לא לתהילה נשאנו ראש/ אנו יצאנו עם דגלי הרוח/ את האוויר בשיר לחרוש./ ... ארץ נוגה לי/ גבע וגיא!/ את מדליקה לי/ אש ברגליי!"

"מה, מה, לילה מליל/ דממה ביזרעאל/ נומה עמק, ארץ תפארת/ אנו לך משמרת".

אלתרמן ואהבתו לתימנים

"זה היה בעדן לפני ירח/ רוח על תימן בליל בכה/ התפללנו את תפילת הדרך/ ויצאנו כל המשפחה".

"אמא לי אומרת:/ ילדתי, מחמל עיני,/ בסמרטוט אחוזי,/ הסמרטוט הוא תימוני/ והבוץ שיכנוזי!"

"שושנת תימן, שושנת תימן,/ אני אהיה לך לחתן".

אלתרמן של הטיפוסים החריגים

"ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת./ סליחה, צלחת מִי? צלחת ואדון./ ושם הגברת, אקווה שהיא סולחת.../ קוראים לי מֵי, איזה מים? מֵי לימון".

"מרת נינה סניטר ותיק הייתה היא./ מר זברה בנמל היה פקח./ את מלאכתם היו גומרים הם בין ערביים/ ויוצאים מן הנמל, ואחר כך/ בשעת פנאי היו הם מתיישבים בשניים/ ומנגנים ומזמרים בקצב רך".

"קצת משקה רבותי אין טוב מזה!/ קצת משקה זה אף פעם לא מפריע/ יש בני אדם שמשתכרים מזה/ אבל עליי, מוזר, זה לא משפיע/ לשתות צריך לדעת יא חביב/ וזה יודעים אני ומוטל זיו./ כששותים אנחנו כוס אחת/ קורא לי מוטל חברמן ויאט/ וכששותים אנחנו כוסותיים/ נושק אני את מוטל בלחיים".

אלתרמן הקופירייטר

"מי כמוני עוד יודע/ מה, מתי, למי דרוש/ במוחנו יש אידאה/ אסקימו ברבע גרוש/ כי ארצנו היא בוערת/ והאסקימו קריר/ אל תשאל מה זאת אומרת/ זאת יודעת כל העיר/ זה לא כלום, ידידי,/ זהו קרח מלאכותי/ זאת אומרת שדרוש/ אסקימו ברבע גרוש".

אלתרמן של שירי השטות

"נעמוד בתור/ מפנים ומאחור/ נסתדר לפי הכרס/ ונשיר לנו שיר ערש/ בום, בום, בום...

חשוותנא שמי,/ ומחוטא זה אני./ חשוותנא ומחוטא/ מלמדים גם את מזמוטא./ בום-בום-בום...

קורקבנא שמי/ וכרכשתא זה אני/ קורקבנא וכרכשתא/ לקהל אומרים "טָפַשְתָ"/ בום-בום-בום...

אחשוורוש תינוק/ מסדר לו פייב אוקלוק/ ושותה לו שם למטה/ עם המן ועם ויזתא/ בום, בום, בום".

אלתרמן הסטיריקן

"במוסדותינו סדר/ כמו בזנב העדר;/ רישיון קטן חפצתי/ שנתיים התרוצצתי:/ אותי אדון ארנוני/ שולח אל חֶרבּוני,/ חרבוני אל עפרוני,/ עפרוני אל זִמרוני,/ זמרוני אל ירקוני,/ ירקוני אל ירדני,/ סוף-סוף אדון ירדֵני/ אומר לי: 'יִשָקֶני!'"

אלתרמן של הקללות העסיסיות

- איזה הילוך,

 - איזו קומה,

 - וכמה פוך, ממש אימה!

 - הא, שמן זך בסולת,

 - הא, דבש בנופת צוף!

- ואיזה ראש כרבולת,

 - ואיזה גוף שפוף,

 - פרצוף מלוח,

 - אף כפוף,

- תנו לשאוף רוח, אוף!!!

אלתרמן של משחקי המילים

"בהיכליו יושב שלמה/ וי ללילי, וי ליומי/ כל איש יודע מה שלומו/ אך אין יודע מה שלומי/ וי ללילי, וי ליומי/ אם זה אכפת למי./ ... לכן כבודי הוא במקומי/ וכבוד שלמה הוא במקומו/ לו מקומו הוא מקומי/ היה כשלום שלמה שלומי/ וי ללילי, וי ליומי/ אם אין אני לי מי".

אלתרמן של השורות שנכנסו לפנתאון

איזה פלא, איזה פלא, אם ישנם לילות כאלה.

לחיי הספינות הקטנות, קפיטן! לחיי הספינות שבדרך!

צריך לצלצל פעמיים, צריך לחכות רגע קט, ואז נפתחות הדלתיים, ואז נפגשים במבט.

כלניות, כלניות, כלניות אדמדמות אדמוניות.

דובי שַן, דובי שַן, כלב שַן, שַן שפן.

• צפו: חנן בן ארי בהופעה מיוחדת מהבית

 

• זמן לבינג': הסדרות הכי ארוכות בסטרימינג

 

• להיט בימי קורונה: דקל וקנין כוכב

 

• תלונות במשטרה בשם תקוה מ"האח הגדול"

 

• מי יציל את האמנים?

 

• אתגר הזמרים של עומר אדם

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו