ימי הקורונה חושפים מצוקה רבה אבל גם מעין סולידריות גלובלית. ברגע נדיר אחד חווה האנושות כולה חוויה דומה של הסתגרות וריחוק מודע, חשש מפני כוח טבע בלתי נראה וחיפוש משותף אחרי חיסונים ותרופות. אנשי הרפואה מחליפים את הגנרלים בחזית המלחמה, ואת המרוץ אחרי עוד אמצעי חימוש וטילים ארוכי טווח מחליף המרוץ אחרי החיסון.
מעט לפני המגפה יצא בהוצאת דביר ספרה של רחל מראני "נדיבות טובה", העוסק בתכונות שלא מרבים לדבר עליהן: אמפתיה, חמלה ונתינה חסרת גבולות. העיסוק בנושא הולך לעיתים על החבל הדק של נפילה לצדקנות, ולא לחינם המילים בסלנג החרדי 'צדיקוי' ו'למד ווניק' מלעיגות על מי שמנפנף בצדיקותו. עמוס בחששות האלה נכנסתי לקריאת הספר, ולא עזבתי אותו. משהו בגישה של מראני נטרל את מוקש הצדקנות. גם מפני שהספר מציג שוב ושוב דילמות וקונפליקטים, ובעיקר בזכות הסיפורים והציטוטים מאירי העיניים, שאותם שואבת רחל ממגוון תרבויות: הבודהיסטית, הנוצרית, תרבויות עממיות, ובהחלט גם מן היהדות. לצד זה יוצר הספר מעין מילון מונחי נדיבות, מלווה בתובנות, פתגמים וסיפורים.
אהבה. "אהבה אימהית היא אהבה ללא תנאים. האהבה האבהית היא אהבה על תנאי". אריך פרום.
אלטרואיזם אגואיסטי. "כשאנחנו דואגים לעולם אנחנו דואגים לעצמנו. וכשאנו מטפלים בעצמנו, אנו מטפלים בעולם". הדאלי למה.
גמילות חסדים. המקור למצוות היסוד היהודית הזו הוא בספר דברים: "פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".
דרוויניזם. האם תיאוריית דרווין בנויה על אגואיזם וכוחנות כגורם המניע היחיד בטבע? איך אם כן ניתן להסביר את האלטרואיזם בטבע? בין החוקרים יש בעניין מחלוקת, אך כולם רואים באלטרואיזם צורך הישרדותי.
הזדהות. מדעני מוח גילו תופעה לה הם קוראים "נוירוני מראה". כאשר אנשים הצופים באדם במצוקה, תאים בקליפת המוח משקפים את מה שראו, והאדם חווה חוויה זהה. ועל כך נאמר במשלי: "כַמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם".
התנצלות. "יש שני סוגי התנצלות גרועה: אני מצטער שנפגעת ממה שעשיתי; אני מתנצל על מה שעשיתי, אבל גם אתה צריך להתנצל על מה שעשית לי". רנדי פאוש, בסיכום חייו לפני מותו ממחלה בגיל 47.
חמלה. יש מבחינים בין חמלה ורחמים. החמלה רכה ומכילה, הרחמים מעידים על התנשאות. ועם זאת, כותבת מראני, הרחמים היא מילה יפהפייה, ומקורה ברחם, במקום המכיל.
חסד. עגנון מספר על מעשה חסד יוצא דופן של י"ח ברנר, שמכר את כתפיות מכנסיו כדי לאפשר לעגנון להוציא לאור את "והיה העקוב למישור".
מוסר. "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", אמר הלל הזקן. למאמר הזה מקבילות קרובות במגוון תרבויות עתיקות. תרבות האפוס ההינדי: "אין לעשות לזולת מה שאדם אינו רוצה שייעשה לעצמו". קונפוציוס: "את שאין לבו חפץ שיעוללו לו אחרים, לא יעולל לחברו". הדרשה על ההר: "מה שתרצו שיעשו לכם בני אדם, כן תעשו להם אתם". וכך ברומא העתיקה, באסלאם ובדת הבהאית.
מעשר. הכל מכירים את תקנת המעשר, מתן עשירית מהרכוש לנזקקים. מעט מכירים את תקנת אושא, מן המאה השישית לספירה, לפיה אין לתת יותר מחמישית הנכסים. נתינה נכונה היא גם נתינה עם גבולות.
מתן בסתר. התלמוד מספר על מר עוקבא שנתן צדקה לעני דרך חור הדלת. יום אחד ניסה העני לברר מי הנותן. כדי שלא יתגלו ברח מר עוקבא לכבשן אש עד שנשרפו רגליו. ועל כך נאמר: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים".
מתנה. המילה האנגלית "gift" חושפת את הכפילות בין אהבת המתנות לשנאתם. בשפות הגרמניות העתיקות משמעות המילה המקורית היא מתנה וגם רעל.
נדיבות. "זה הלב שנותן, היד רק נפתחת", אומר הפתגם הניגרי.
נדיבות וטראומה. מנהל מחלקת כוח אדם בברזיל לקה בשבץ מוחי, עזב את עבודתו ופתח דוכן צ'יפס ברחוב. כמעט את כל מרכולתו חילק בחינם. חוקר מוח קבע שנתינה ללא גבולות הפוגעת בנותן נובעת במקרה זה ואחרים מטראומה רפואית.
נדיבות ויהירות. "נדיבות היא לתת יותר משאתה מסוגל, ויהירות היא לקחת פחות משאתה צריך". ג'ובראן חליל ג'ובראן.
סליחה. "הסליחה משחררת את הנשמה. היא מסירה את הפחד, ולכן היא כלי רב עוצמה". נלסון מנדלה. אווה מוזס קור, מתאומות מנגלה, החליטה לסלוח למנגלה: "גיליתי שיש לי הכוח לסלוח. אף אחד לא היה יכול לתת לי את הכוח הזה. אף אחד גם לא יכול לקחת אותו ממני".
צדקה. על פי הרמב"ם הצדקה עומדת מעל כל המצוות, ומי שאינו מקיים אותה הוא בליעל, עובד עבודה זרה, רשע וחוטא.
קמצנות. שופט נפל מן המים. ניסו להצילו ואמרו לו: "תן את ידך", ולא נתן. אמר לו ג'וחא: "קח את ידי", הושיט השופט את ידו לג'וחא ונמשה מן המים. הסביר ג'וחא: השופט הזה רגיל לקחת ולא לתת. כשאמרו לו "תן את היד", לא נתן, והעדיף לטבוע.
רחמים. "קיימים שני סוגי רחמים. האחד פחדן ורגשני, שהוא למעשה קוצר רוחו של הלב, הגנה בפני סבל הזולת; השני מן הסוג היוצר, שהחלטתו נחושה לעמוד בכל, בסבלנות ובסובלנות, עד כלות כוחותינו". שטפן צווייג.
רחמנות. "כשמתחילין להתנדב לצדקה, אזי צריכין לשבר את האכזריות שלו ולהפכו לרחמנות". ר' נחמן מברסלב.
תודה. מהיכן הגיע הביטוי 'אסיר תודה'? מראני מצטטת מן הזירה הלשונית: הביטוי סתום ומוכר רק מן המאה ה-19, ומקורו כנראה מזכריה: "שובו לביצרון אסירי התקווה". נראה שהוא מבטא את התחושה שרגש התודה הוא רגש מחייב, שאין להתנער ממנו.
תיקון. בן משפחת גוטשטיין היה פוחח ועבריין. הרב הציע לשנות את שמו לגו"ט, שהוא גם ביידיש 'טוב', וגם ראשי תיבות של 'גוזל וטועה'. הבן תיקן את דרכיו, אבל שמר על הגרשיים כדי לזכור מהיכן בא שמו.
תמיכה. "מבלבלים בין שני מונחי יסוד ביחסי הורים וילדים: גוננות ותמיכה. גוננות מתארת מצב שבו ההורים מנסים לעמוד בין הילד למקור הכאב. תמיכה היא כאשר הם עומדים לצידו ומאחוריו". הפסיכולוג חיים עומר.
לזמזם את העקומה
ניצן שואל: מדוע צירוף הסמיכות הוא "מגיפת קורונה" ולא "מגיפת הקורונה"? הרי זו הרי מגיפה ראשונית, גדולה, ייחודית, ולא עוד מגפת קורונה אחת מיני רבות?
לכאורה הביטוי המדויק הוא ללא יידוע, שכן 'מגיפת קורונה' היא מגיפת הנגיף הקרוי קורונה, וכיוון שמדובר בשם פרטי של נגיף אין ליידע אותו. היידוע נוצר בעקבות זיהוי הנגיף עם המחלה, וכיוון שהמחלה היא שם כללי ניתן ליידע אותו, וזה אכן הנוהג הרווח: 'מגיפת הקורונה', בדומה ל'מחלת השפעת' או 'מגיפת הדבר'. כמו כן יש מקרים שבהם מיידעים גם שם פרטי, כמו 'הר החרמון' או 'נהר הירדן'.
דני שואל: האם "לשטח את העקומה" לא הופך את העקומה ללא עקומה? איך אפשר לשטח משהו שהוא בהגדרתו עקום?
עקומה (מנוקדת עֲקֻמָּה) היא תרגום שאילה מאנגלית, שבה "curve" מתאר גם קו שאינו ישר, קו מתעקל, וגם דיאגרמה המתארת שינויים מספריים, בדרך כלל בקו מתעקל. לכאורה 'לשטח את העקומה' הוא אוקסימורון, אך בהקשר הזה אין בו סתירה. שיטוח פירושו שהקו העולה כלפי מעלה בעקומה ילך ויתיישר, וייראה לנו שטוח.
דב שגב כותב: לאחרונה נפוץ השימוש בתוכנת מחשב בשם ׳זום׳. מכאן כבר שמעתי: ״אתה יכול לזמזם לי הערב?״ האם מי שמקושר כרגע ב׳זום׳ הוא ׳זומזום׳ או אולי ׳זמזם׳? יכול להיות שאנו עדים להיווצרות ביטוי חדש בשפה? בסלנג - בוודאי.
אכן רעיון. אם השימוש בזום יימשך בהיקפים כאלה, הפועל 'לזמזם' הוא מועמד מוביל, למרות שהוא כבר תפוס בשפה לענייני המהום וזמזום.
למרות הכל, חג שמח
תגובות שונות התרעמו על טענת אורלי מונדל והתמיכה בה שהביטוי "חג שמח" אינו מתאים השנה לחג הפסח. אורי הייטנר כותב: "חג שמח אינו ציון עובדה אלא איחול. ככל שהמצב פחות טוב נכון יותר לאחל חג שמח. אני חייב לציין שהיה לנו חג שמח מאוד וסדר פסח נהדר במשפחה הגרעינית + זום ל'מה נשתנה' עם המשפחה המורחבת". עופר גביש מוסיף: "גם בימים קשים כשמישהו אומר 'בוקר טוב', יש שעונים: 'זה בוקר טוב?' אני משיב למשיבים: 'אז הנה ברכתי שיהיה הבוקר, טוב'. ולכן, דווקא בזמן קשה, חשוב לומר 'חג שמח' וכל איחול אחר".
• רוצים להשתתף באיחוד של "חברים"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
