רק השבוע חזרה אמילי דמארי מתקופה ממושכת בשבי חמאס, ותמונות שחרורה הפכו לסמל ברשתות. במקביל, העלה עיתונאי "ישראל היום" ואתר "פוריל" ערן סויסה, טור דעה על מעמדם של החטופים המשוחררים שהפכו בעל-כורחם לידוענים. "הטור הזה מתפרסם 24 שעות אחרי שאמילי, דורון ורומי שבו הביתה, וההתרגשות בשיאה. אבל ההתרגשות הזו גם מעלה מחדש את השאלה: איך נכון לסקר את החטופים שחזרו?" כתב סויסה.
"רובנו מסכימים שמקומם של החטופים הוא מחוץ למדורי הרכילות. הם לא הפכו למפורסמים מבחירה, והחשיפה התקשורתית עלולה לעכב את החלמתם", ממשיך סויסה, "נכון, הסקרנות כלפיהם טבעית - הם הפכו לחלק משגרת חיינו - אבל סיקור רכילותי או התייחסות אליהם כ״סלבס החדשים״ עלולים לפגוע בכבודם ובפרטיותם. אבל מה קורה כשהחטופים עצמם משתפים פעולה עם התקשורת ומעוניינים בחשיפה? על פניו התשובה היא כן. אבל מאחורי הקלעים יש מציאות מורכבת הרבה יותר שאותה שום סטורי, סרטון טיקטוק או קמפיין נוצץ לא ירפא. ישנה טראומה עמוקה שזקוקה לריפוי מקצועי וקפדני. מומחים מזהירים שהחשיפה המהירה במדיה וברשתות עלולה להציג את החטיפה כהרפתקאה. את הנזק הנפשי החטופים ובני משפחותיהם ירגישו ביום שהאופוריה תתפוגג והם יתחילו להתמודד לבד ולחיות עם הפחדים, הסיוטים והזיכרונות מהתקופה הקשה בחייהם".
View this post on Instagram
בהמשך הטור, שפרסם סויסה בחשבון האינסטגרם שלו הוא פורט את ההתלבטות שמלווה אותו באייטם מסוג כזה ומגיע בסופו למסקנה: "לנו, כעיתונאים, יש אחריות. גם כשהם מבקשים לפרסם את סיפורם, עלינו לשאול: האם אנחנו מכבדים את הגבולות שלהם? האם אנחנו עוזרים להם, או בלי להתכוון מעמיקים את הטראומה? כבר הבוקר עמדתי במבחן כזה. אמילי, ששוחררה אתמול והגיעה עם אנרגיה ממגנטת, פרסמה סטורי ראשון. הייתי מרחק לחיצה אחת מלשתף אותו, אבל עצרתי. הזכרתי לעצמי: היא לא פליטת ריאליטי, ולא כוכבת רכילות. היא זקוקה לזמן, לשקט, להחלמה. לא לכותרות במדורי הרכילות."
הפוסט זכה לעשרות אלפי לייקים, ומאות תגובות. אחת מאותן תגובות הייתה של אמילי דמארי בעצמה, שכתבה: "כל מילה בסלע. אבל שתדע שאחרי שלושה חודשים בשבי אמרתי לעצמי כ***אמק אני לא יודעת מה קורה בעולם אני צריכה את סויסה" וחתמה באימוג'י של לב לבן, אייקון האצבעות שמלווה אותה וסמיילי קורץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו