במקום להוקיע אנשים כמוהו - אנחנו הופכים אותם לגיבורי רשת

ביום רביעי האחרון העלה אביתר כהן, החייל החשוד בהצבת מצלמת הטלפון שלו בשירותי הרכבת, סרטון טיקטוק שבו הוא מודה במיוחס לו, "לוקח אחריות" ומתנצל.

מתנצל בפני מי? שאלה טובה. סרטון ה"התנצלות" שעלה לטיקטוק בתוספת מוזיקה מרגשת ועצובה ברקע, עומד על חמישים אלף לייקים ויותר ממיליון צפיות, נכון לרגע כתיבת שורות אלו.

כבר במשפט הראשון בסרטון כהן מודה שצילם אישה ברכבת. משפט מפתח שמוביל אותנו לסרטון באורך של כמעט שתי דקות, בו יש הרבה מילים יפות, ואפס לקיחת אחריות אמיתית.

"אני לוקח את כל האחריות המלאה, קשה לי מאוד שעשיתי את זה, אני מתחרט ברמות, פשוט נכנסה בי רוח שטות". לאורך כל הסרטון חוזר אביתר על הביטוי "לקיחת אחריות על הטעות", רק שכנראה מאחורי השימוש בביטוי, עומד חוסר הבנה במשמעות של לקיחת אחריות.

לטעון כי נכנסה בך רוח שטות זו לא לקיחת אחריות. "רוח שטות" היא מעשה שובבות, ואם היה מדובר בבחור שהחליף את המלח עם הסוכר בשביל שאמא תעשה קפה מלוח, ביטוי זה היה מתקבל. רוח שטות לא מובילה לביצוע עבירת מין או חדירה לפרטיות, והיא לא מובילה לצילום נשים ואנשים בתא שירותים במרחב הציבורי.

בהמשך הסרטון הוא מצהיר כי לא פגע רק בעצמו, אלא גם "בסביבה שלי, באנשים שאוהבים אותי, במשפחה שלי, באמון של האנשים שקרובים אליי". שוב, אפס לקיחת אחריות כלפי הנשים שבהן בחר לפגוע. להציב את הטלפון בתא שירותים, לבדוק שהוא מצלם בזווית הנכונה ולהסתיר אותו (בצורה שמשאירה רושם מקצועי), זו לא טעות - זו בחירה מודעת.

@shalom80pi

בסוף הסרטון הוא מבקש סליחה ואומר: "למדתי מהטעויות, זה הרס לי את החיים. אני מנסה כמה שיותר להתגבר על זה ולחזור להיות כמו שהייתי פעם". במין אקט הזוי, הוא בוחר להמשיך ולהתנצל בפנינו, הצופים בסרטון, ולא בפני נשים או אנשים שפגע בהם.

ייתכן שהוא לא יכול לדבר על הנפגעות מפאת התנהלות החקירה שעדיין בתהליכים, אך כנראה ששילוב מילים יפות ומוזיקה נוגעת ללב, היא בדיוק מה שהיו צריכים משתמשי הטיקטוק. תוך שעות ספורות התרבו בסרטון המקומם תגובות שמקבלות את ההתנצלות: "מלך, סולחים לך", כתב אחד המגיבים.

"תומכים בך! כולנו יהודים", "כולם עוברים משברים בחיים, החוכמה היא לקום מהם, להרים ראש ולהמשיך קדימה, תצליח גיבור" כתבו גולשים נוספים. תגובה אחת שחזרה על עצמה היא "למי זה לא קרה? בני אדם טועים, רק צריך להצטער מהלב".

בעוד שמגיבים רבים מיהרו לסלוח, למחול, לרחם ולקבל את ההתנצלות המרגשת, לא יכולתי שלא לחשוב מה גורם לאדם החשוד בעבירות כאלו - לפתוח מצלמה, לדבר על עצמו ועל כמה שנהרסו לו החיים במשך שתי דקות, להתעלם מהנשים שפגע בהן בזדון, ולבקש סליחה מאנשים שלא מתפקידם לסלוח.

התגובות רבות, וכך גם הגועל. למען האמת, כאישה הן אפילו מפחידות. "הוא פשוט עשה מה שכל גבר היה רוצה לעשות", הגיב חשבון פיקטיבי נוסף. מאות לייקים לתגובות דומות, ולנו לא נותר אלא לגלול ולהזדעזע.

פרשיות של הפצת תמונות עירום עולות לכותרות שוב ושוב בשנים האחרונות. לפעמים, כשיש תחושה שאולי אפשר להימנע מלהיות קורבן להפצת תמונות כאלה, המציאות חובטת בפנים ומבהירה לך: נשים לא בטוחות במרחב הציבורי. אביתר כהן מעלה סרטון לטיקטוק, כשלא הוגש נגדו כתב אישום, ולצערנו, לאחר גלילה בתגובות, מבינים מהר מאוד שהוא לא הבעיה - הוא רק חלק ממנה. 

זו לא הפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, שמעשים כאלה מקבלים לגיטימציה והופכים לנורמה. במקום להוקיע מהחברה את האנשים שהופכים את המרחב הציבורי למפחיד ולא בטוח עבורנו, אנו הופכים אותם למעין גיבורי רשת. במקום לעמוד על עונש ראוי ולגנות עבירות מהסוג הזה, שפוגעות בחיי נשים ואנשים על בסיס יום יומי - אנו מתבקשים ״לא לשפוט״, ואפילו לנסות להבין ולחמול. ״לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה״ - זהו קול שנשמע לא מעט בשנים האחרונות.

הכיוון המחריד שאליו אנו הולכים מעורר חשש לעתידנו. אם נמשיך לנרמל ״טעויות״ כאלה, לחבק, להעניק חשיפה ואינטרקציה ולהפוך את אותם אנשים לכוכבים, הדור הבא ירגיש את ההשלכות הכבדות - ואולי הוא כבר מרגיש אותן.

מאיה לי לוי היא פעילה חברתית ומשפיענית, המעלה תכנים העוסקים בתרבות האונס ובאלימות נגד נשים