בבכי ובהתרגשות גדולה: איילת זורר ואמה מדברות לראשונה על השואה

כשהשחקנית התבקשה להשתתף בפרויקט "מעלים זיכרון", היא החליטה שהגיע הרגע לשמוע מאמה על הזוועות שעברה • "הזמן חולף והשעון מתקתק, ואנחנו חייבים להעביר את הסיפורים שלהם הלאה", היא אומרת

איילת זורר ואמה. "המכניקה שלה להגן על עצמה נשברה", צילום: גרגורי באדו

במסגרת הפרויקט "מעלים זיכרון" של חברת Meta וארגון לתת, אמנים ויוצרי תוכן מנגישים את סיפוריהם של שורדי השואה דרך האינסטגרם. זו תהיה השנה השלישית שבה הפרויקט מתקיים, ועד כה נחשפו לסיפורים יותר מ־10 מיליון גולשים. מי שלוקחת בו חלק הפעם לראשונה היא השחקנית איילת זורר, שתיעדה את הסיפור של אמה, אביבה (89), שורדת שואה שנולדה בצ'כוסלובקיה.

"כששאלו אם אסכים להשתתף בפרויקט ולדבר עם שורדת שואה, השבתי שיהיה מוזר לדבר עם מישהי שאני לא מכירה, ושבעצם אף פעם לא עשיתי עם אמא שלי שיחה אמיתית על התקופה הזו, בטח לא מצולמת, למרות שתמיד רציתי. הזמן חולף והשעון מתקתק, וחשבתי שזה יהיה נכון".

עד כמה השואה היתה נוכחת בבית שלכם?
"אמא שלי הצליחה לקיים חיים שלמים ומלאים בלי שהשואה תהיה נוכחת מילולית. לא דיברו על זה. דודה שלי אגי וסבתא שלי היו מדברות יותר, אבל אמא לא. ידעתי על הסיפור, אבל אף פעם לא שאלתי אותה. מבחינתה - מה שהיה היה. מה שהיה טוב זוכרים, ומה שלא - לא. אולי זו הבחירה שאפשרה לה לשרוד את הטראומה הזו. מה שכן, היא חיה עם המון דאגה ופחד קיומי בכל מה שקשור אלינו, הילדים. היא הכינה את עצמה לרע מכל, גם אם היא לא הודתה בזה. זה קיים בדנ"א המשפחתי".

איילת זורר. "יש תחושה ששכחנו מה הביא אותנו לכאן", צילום: Manfred Baumann

איך היא הגיבה להצעה שלך להשתתף בפרויקט?
"לא ידעתי איך היא תגיב לפרויקט הזה. אמרתי שאשלח לה טקסט, והיא חזרה אלי מהר מאוד עם תשובה חיובית. זה היה מרגש. הבנתי שהיא חושבת שזה הזמן לעשות את זה, שזה חשוב, ומייד הלכנו על זה".

ספרי לי על השיחה שלכן.
"היא החליטה שהיא לא בוכה, והיה לה קשה להיכנס לפרטים הקשים של הסיפור. מה שהיה יפה זה שהארגון הכין לי רשימה של שאלות שמאוד עזרו לי, כי יש מקומות שלחצו עליה להתבונן לעומק רגע, ולשאול שאלה שאולי הייתי מוותרת לה או לעצמי עליה ולא שואלת. אי אפשר באמת לספר את הכל בשעה, אבל הדברים המשמעותיים נאמרו. עבורי, לשמוע אותה מספרת ולדעת שזה יישאר לנצח - זה היה מאוד חזק. בסוף היה רגע שבו היא בכתה, אולי כי אני בכיתי, ומאוד התרגשתי מזה. זה היה רגע שבו המכניקה שלה להגן על עצמה נשברה.

"אמי חיה אצל משפחה מאמצת יחד עם אגי, אחותה הגדולה, משפחה נוצרית שהסתירה אותן, ואחר כך גם במנזר. כשהיתה בת 16 היא עלתה לישראל".

על החשיבות של הנגשת הסיפורים לדור הצעיר אומרת זורר: "יש תחושה שבישראל שכחנו מה הביא אותנו לכאן מההתחלה, במיוחד בתקופה הנוכחית, כשיש קרע כזה בעם. הגענו לכאן מתוך כאב מאוד גדול ורצח של קבוצות שלמות. אני לא מדברת רק על השואה. היו גם פוגרומים בכל העולם - גם במדינות אפריקה וברוסיה. יש תחושה ששכחנו ושאנחנו קצת מזלזלים בכוח של האחדות. יש חשיבות גם להעביר את הסיפורים, וגם לזכור שההיסטוריה חוזרת על עצמה ושאנחנו צריכים להיזהר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר