"מטריקס" של האחיות לנה ולילי וושאובסקי היה ונשאר סרט מדהים. השילוב שהוא הציע - בין רעיונות מפוצצי מוח לבין אפקטים ויזואליים שלא נראו על המסך קודם לכן - הפך אותו ללהיט קופתי עולמי. פארודיות וחיקויים צצו כמו פטריות אחרי הגשם, פילוסופים כמו סלבוי ז'יז'ק הקדישו לו ספרים שלמים, ושני סרטי המשך בלתי נמנעים (ומאוד מאכזבים) המשיכו את הסיפור, והעמיקו את המיתולוגיה של העולם הממוחשב שבראו האחיות.
יותר מ־20 שנה אחרי צאת הסרט הראשון, "מטריקס" עדיין משמש טקסט מרכזי ומשפיע בתרבות הפופולרית שלנו. רק בשנה שעברה יצא סרט תיעודי מרתק בשם "גליץ' במטריקס", שהציג שורה של ראיונות עם אנשים רציניים לכאורה (כמו אילון מאסק, לדוגמה), שאינם שוללים אפשרות שהעולם שאנו חיים בו הוא לא יותר מאשר סימולציה. יש רושם שהקורונה ומשבר האקלים רק העצימו את התחושה שהתוכנה של כדור הארץ השתבשה.
• לכל מה שיעזור לכם לעבור את החורף בשלום, בנוסף לסרטים טובים, הקליקו כאן
לאחיות וושאובסקי לא היה שום עניין לשוב לעולם של "מטריקס". הן סירבו שוב ושוב להצעות המפתות של אולפני האחים וורנר להחיות את המותג, והסרטים שהן עשו בשני העשורים שחלפו מאז ("ספיד רייסר", "ענן אטלס", "עלייתה של ג'ופיטר") הבהירו שהן התקדמו הלאה.
אבל את האחים וורנר זה פחות עניין. הם החליטו להכניס את "מטריקס 4" להפקה, עם האחיות וושאובסקי או בלעדיהן. את לילי הלחץ הזה לא שכנע, אבל לנה בחרה לשתף פעולה, והתוצאה היא "מטריקס: התחייה" - אחד משוברי הקופות הכי נועזים והכי משונים שנראו על המסך בשנים האחרונות (והסרט הראשון שלנה יוצרת ללא אחותה).
מצד אחד, וושאובסקי יצרה כאן רימייק של הסרט הראשון. מצד שני, מדובר בסרט המשך. מצד שלישי, זהו ניסיון לאתחל את הסדרה מחדש. מצד רביעי, יש כאן ביקורת חריפה ומלאת מודעות עצמית נגד תרבות המיחזור שהשתלטה על הוליווד. הספק מרשים עבור סרט אחד, אתם לא חושבים?
הסיפור מתרחש כ־60 שנה אחרי אירועי הסרט השלישי ("רבולושנס"), אך למעשה אנחנו שוב מתחילים מההתחלה. תומאס אנדרסון (קיאנו ריבס) הוא מתכנת מצליח ולא מסופק, שחתום על טרילוגיית משחקים מהפכנית בשם "מטריקס". הוא הולך לטיפול (אצל תרפיסט שמגולם בידי ניל פטריק האריס), הוא מכור לכדורים (שעוזרים לו להתמודד עם המציאות), והוא דלוק על טיפאני (קארי־אן מוס) - אמא לוהטת שאוהבת אופנועים (ושמזכירה לו מישהי שהוא הכיר פעם. אבל מי?).
בטוויסט משעשע ביותר, אנדרסון מתבשר שהבוסים שלו מעוניינים להחיות את המותג המצליח שאותו המציא, ולהפיק לו סיקוול. הדבר מניב לא מעט דיאלוגים מטא־טקסטואליים מבריקים (שמתייחסים לסרטים הקודמים, לתרבות הפופ ולסיפורים באופן כללי), ומעיר אצל אנדרסון זיכרונות רדומים. מפה לשם, אירועי הסרט הראשון מתחילים לחזור על עצמם. סדקים נפערים ב"מציאות", ואנדרסון ניצל בידי חבורת מורדים שלוקחת אותו אל "העולם האמיתי" ומכתירה אותו כמשיח.
לא הכל עובד כאן, אבל בהתחשב בציפיות הנמוכות שהיו לי, "מטריקס: התחייה" בהחלט מפתיע לטובה. הוויזואליה מרשימה, המודעות העצמית המוגברת של התסריט יוצרת המון רגעים הזויים, והמפגש המחודש בין ריבס לבין מוס - שמהווה את הבסיס האמוציונלי שעליו מושתת הסרט - מתברר כהרבה יותר עוצמתי ומרגש ממה שהייתם מצפים שיהיה. העלילה אולי מגוחכת ומסורבלת בקטע קומי (גם כשהסרט כבר כמעט נגמר, הדמויות עדיין עסוקות בלהסביר דברים), אבל סיפור האהבה בין ניאו לטריניטי עובד בענק, ומחפה על האקספוזיציה הלא־נגמרת, על המחסור בסצנות אקשן בלתי נשכחות ועל היעדרם של לורנס פישבורן והוגו וויבינג (שדמויותיהם - מורפיאוס והסוכן סמית, בהתאמה - מגולמות הפעם בידי שחקנים אחרים).
"מטריקס: התחייה" אמנם אינו יצירת מופת כמו הסרט הראשון בסדרה, אבל בחוסר הנכונות שלו לשחק לפי הכללים המקובלים, ובהתעקשות הצ'יזית והלא־אופנתית שלו על כך שאהבה היא כל הסיפור - אפשר בהחלט לומר שיש בו את אותה המהפכנות. אהבתי.
ציון: 7
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו