מארוול עשו זאת שוב: אל תרשו לעצמכם לפספס את ספיידרמן החדש

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" רחוק מאוד מלהיות סרט מושלם, אבל זה לא משנה. זהו סרט שחסין לביקורת, סרט שמה שצריך לעבוד בו עובד מצוין, סרט שאף מעריץ של סרטי סופר־גיבורים אינו יכול להרשות לעצמו לפספס. אז מה אם יש בו גם כמה (וכמה) בעיות?

"אין דרך הביתה" אמנם אינו מגיע לגבהים של "השיבה הביתה", שפתח את הטרילוגיה הנוכחית לפני ארבע שנים בלבד (ושהיה מצחיק ומבריק באופן מיוחד), אבל הוא מהווה שיפור משמעותי לעומת החלק האמצעי ("רחוק מהבית"), והוא הרבה־הרבה יותר מהנה ומושקע מרצף הסרטים המפוהק שאולפני מארוול (וסוני) הוציאו ב־2021 ("האלמנה השחורה", "שאנג צ'י", "הנצחיים", "ונום 2").

הסיפור ממשיך בדיוק מהמקום שבו הסתיים הסרט הקודם. הודות לעורך ה"דיילי ביוגל", ג'ונה ג'יימסון (ג'יי.קיי סימונס), כולם יודעים כעת שפיטר פארקר (טום הולנד) הוא ספיידרמן. התקשורת צרה על ביתו, בכל רגע עוצרים אותו ברחוב ומבקשים חתימה, יש לו צרות עם הרשויות, ובאופן כללי - החיים שלו די מבאסים.

כדי להפוך את העניינים לעוד יותר גרועים, לפיטר יש גם בלאגן רציני עם ההרשמה לקולג': כיוון שכולם יודעים שהוא ספיידרמן, אף בית ספר לא מסכים לקבל אותו או את חבריו, MJ (זנדאיה) ונד (ג'ייקוב בטלון), ללימודים.

בייאושו, פיטר פונה לד"ר סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') לעזרה. בכל זאת, שניהם גרים בניו יורק סיטי. הדוקטור מציע לו לבצע כישוף מורכב, שישכיח מכל תושבי העולם את העובדה שפיטר הוא איש העכביש.

מפה לשם, הכישוף מסתבך, וציר החלל־זמן נקרע (נראה לי. אל תתפסו אותי במילה). כתוצאה מכך, יריבי עבר של ספיידי, שנמצאים בממדים מקבילים, נשאבים אל תוך המציאות שבה נמצא גיבורנו ומתחילים לזרוע הרס.

כך הצופים זוכים לפגוש שוב בכל נבלי־העל שכיכבו בסרטי ספיידרמן בעבר, לפני שטום הולנד נכנס לתפקיד. גלריה מכובדת, שבין השאר כוללת את הגובלין הירוק (ווילם דפו), את ד"ר אוקטופוס (אלפרד מולינה) ואת אלקטרו (ג'יימי פוקס). כיצד ספיידי המסכן יצליח לגבור על כל כך הרבה יריבים?

המערכה הראשונה של "אין דרך הביתה" חביבה, מבדרת ואנרגטית, אך המערכה השנייה, שמכניסה את כל הרעים מפעם אל תוך המיקס - מסורבלת, מטופשת, ילדותית, ארוכה מדי ואפילו מעט מנומנמת. זה לא שאין כאן רגעים כיפיים, כי יש. דפו עושה חיים משוגעים בתור הגובלין, מולינה חוזר בהנאה רבה לתפקיד ד"ר אוקטופוס, ומריסה טומיי וטוני רוולורי נהדרים כתמיד בתור הדודה מיי ופלאש תומפסון. עם זאת, סצנות האקשן די שגרתיות, פיטר והחברים שלו מבלים המון־המון זמן בדיבורים לא מאוד מעניינים, הלוקיישנים סתמיים לחלוטין, ולמרות הדרמה שמתפתחת על המסך - אין כאן אפילו סיקוונס סוחף אחד שיגרום לכם להגיד "וואו".

אבל כמו שאמרתי בהתחלה, זה לא משנה. כי שני החלקים הראשונים של הסרט הם לא יותר מהכנה לחלק השלישי. וכשהחלק הזה סוף־סוף מגיע - בלתי אפשרי לא להתמסר אליו בחיוך רחב.
אל תדאגו. לא אגלה לכם מה קורה. רק אומר שמדובר בדבר מאוד מגניב. בדבר שהופך את "אין דרך הביתה" לצפיית חובה עבור חובבי הז'אנר, בדיוק כפי ש"מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק" היו לפניו. לזכותו של הבמאי ג'ון ווטס ייאמר שהוא מטפל בחלק הזה באופן נבון ורגיש. אמנם היה אפשר ללכת קצת יותר רחוק ממה שהוא הולך, וקשה לומר שהפוטנציאל של העניין ממוקסם, אבל הקסם עובד היטב גם ככה, וזה וואחד קסם.

מובן שהקסם היה עובד אפילו עוד יותר טוב אם סרט גיבורי־על טוב בהרבה מהשנים האחרונות לא היה משתמש באותו טריק בדיוק, אבל אני מציע שנשמור את הדיון הזה ליום אחר. בינתיים, לכו לראות את "אין דרך הביתה". אין לכם ברירה. אין טעם להתנגד. מארוול עשו את זה שוב.

ציון: 7