החדשות הטובות הן שאחרי 25 סרטים, אולפני מארוול סוף־סוף אזרו קצת אומץ, זנחו את הנוסחה הקבועה והמצליחה שלהם, והחליטו לעשות משהו אחר. החדשות הרעות הן שהמשהו הזה הוא "נצחיים", סרט גיבורי על אפרורי, אנונימי, טרחני ומשעמם עד מוות, שנמשך 157 דקות. הוא אמנם מלא באמביציה ובכוונות טובות, וגם תמצאו בו שלל תקדימים, אבל כל אלה אינם משנים את העובדה שמדובר במעשייה קוסמית משמימה ושכיחה לחלוטין, שלא מכילה אפילו רגע אחד ששווה לכתוב עליו הביתה.
העלילה הגרנדיוזית מקיפה אלפי שנות היסטוריה ומתמקדת בנצחיים, חבורה פוטוגנית ומגוונת אתנית של אלים עם כוחות על שנשלחו לכדור הארץ בידי "השמימיים" כדי להגן עלינו מפני יצורים מפלצתיים שנקראים ה-Deviants.
מפה לשם, מתישהו האיום הוסר, החבורה התפרקה וכל אחד הלך לדרכו. אלא שכעת נראה שה-Deviants חוזרים, והם חזקים מאי פעם. מה שאומר שצריך לאסוף את החבר'ה ולהתכונן לקרב הגורלי (והגנרי) מכולם.
כדי לעשות זאת, סרסי (ג'מה קאן), המנהיגה המהורהרת של החבורה, חוברת לשניים מעמיתיה - איקריס החתיך (ריצ'רד מאדן) וספרייט הילדונת (ליה מקיו) - ויחד השלושה מתחילים להסתובב בעולם בחיפוש אחר חבריהם הוותיקים, שמגולמים בידי כוכבים כמו אנג'לינה ג'ולי, קומיל נאנג'יאני וסלמה הייק.
"הנצחיים": הטריילר
אף שהמסע האפי הנ"ל לוקח אותם לכל פינות העולם (וכולל מלא פלשבקים), התחושה שמתקבלת היא שהשחקנים כלל לא יצאו מן האולפן למשך כל הצילומים. כדי להפוך את העניינים לגרועים אף יותר, הדינמיקה ביניהם לא זורמת ולא טבעית. השנינויות לא שנונות. הבדיחות לא מצחיקות. האפקטים מכוערים. סצנות האקשן לא מלהיבות (וכמעט כולן מתנהלות בחושך, כנראה כדי שלא נשים לב עד כמה האפקטים מכוערים). ואופרת הסבון שהולכת ומתפתחת בין סרסי, איקריס וחבריהם בעיקר מעוררת פיהוקים.
למרבה הצער, מהר מאוד מתברר שלקלואי ז'או, הבמאית הסינית־אמריקנית שזה עתה זכתה באוסקר עבור סרטה האינטימי והאנושי "ארץ נוודים", אין את הכלים או את הניסיון הדרושים כדי להשתלט על שובר קופות כה גדול ומורכב. באופן לא מפתיע, אף שהיא גם חתומה על התסריט (יחד עם כמה כותבים נוספים), טביעת אצבעה האמנותית נעדרת לחלוטין מהתוצאה הסופית.
הוויזואליה הלא מרשימה והלא יצירתית נסמכת מדי על עזרים דיגיטליים וחסרה כל אופי. הסצנות שמתרחשות "בחוץ" מתהדרות בנופים שמזכירים שומרי מסך של Windows, ואילו בסצנות הדיאלוג כולם פשוט עומדים ומסתכלים על מי שמדבר. ספונטניות? כריזמה? כיף? הצחקתם. אפילו אנג'לינה ג'ולי נראית כאן כאילו היא הולכת מתוך שינה.
הסרט מדגדג את השלוש שעות, אבל אף אחת מהדמויות לא מצליחה להתבלט, להותיר חותם או לגרום לכם להזיל דמעה עבורה. בתוך כך, גם הרגעים הלכאורה "היסטוריים" שממתינים לכם כאן - שכוללים את סצנת הסקס הראשונה בסרט של מארוול (חמש שניות מגוחכות שבהן לא רואים כלום מלבד שתי דמויות שאומרות זו לזו "אני אוהב אותך"), ואת הנשיקה הראשונה בין שני גברים - מבוצעים בצורה כל כך לא אישית (או אנושית) שקשה לראות בהם משהו מלבד מחוות תאגידיות ריקות. מארוול ללא ספק חזקים מספיק כדי לספוג את המפלה המביכה הזאת ולהמשיך הלאה. מקווה שגם קלואי ז'או.
ציון: 2
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו