קשה שלא להיות בצד של "חוטאים", אפוס הערפדים התקופתי, המוזיקלי והסקסי של ריאן קוגלר. הוא מקורי, שאפתני ומושקע; הוא נעשה עם המון תשוקה; ובניגוד למרבית הסרטים שיוצאים מהוליווד לאחרונה, גם יש לו אמירה צלולה וברורה. הוא אמנם רחוק מלהיות מושלם, אבל בהחלט כיף לראות את קוגלר חוזר לעשייה אישית, לאחר שהיה כלוא במשך שנים בעשיית סרטי "הפנתר השחור" ו"קריד".
"חוטאים" מתרחש בשנות השלושים של המאה הקודמת, והסיפור שלו נדחס אל תוך יממה גדושה במיוחד. מייקל בי. ג'ורדן, שלוקח חלק בכל סרטיו של קוגלר, מככב בתפקיד כפול כשני תאומים שחוזרים לעיירה הדרומית הגזענית שבה גדלו, אחרי היעדרות ארוכה. לשניים יש כסף רב, אותו הרוויחו כאשר עבדו עבור המאפיה בשיקגו – או כך הם מספרים לפחות - וגם יש להם תוכנית: לפתוח מועדון לילה המיועד לקהל השחור שמתגורר באזור.
כל חציו הראשון של הסרט מוקדש להקמת המועדון ולגיוס הצוות שיפעיל אותו. התאומים אוספים כמה מוזיקאי בלוז מוכשרים (דלרוי לינדו ומיילס קאטון), כדי שינגנו בערב הפתיחה של המועדון, פוגשים את האהובות הוותיקות שלהן (היילי סטיינפלד ו-וונמי מוסאקו היפהפיות), שאותן לא פגשו זה זמן רב, ומפיצים את הבשורה לקהל היעד שלהם (שרובו ככולו עובד בקטיף הכותנה).
ואז, אחרי שהשמש שוקעת והמועדון נפתח ומתמלא בבליינים, קוגלר משליך כמה ערפדים לבנים אל תוך המיקס, מניח את הרגל על דוושת הגז, והופך את "חוטאים" למרחץ דמים (דמיינו את "From Dusk Till Dawn", של רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו, רק במועדון בלוז במיסיסיפי במקום במועדון סטריפטיז מקסיקני, ותתחילו לקבל מושג מה צפוי לכם).
בשנים האחרונות ראינו לא מעט במאים שחורים שמשתמשים בז'אנר האימה כדי לעסוק בנושאים כמו גזענות, אפליה, עבדות וזהות אפרו-אמריקנית, כאשר הבולט מכולם הוא כמובן ג'ורדן פיל ("תברח!"). הניסיון הנועז, היצרי והראוי להערכה של קוגלר להצטרף לטרנד הנ"ל מניב תוצאות מעניינות מאוד, והשימוש שהוא עושה במוזיקת הבלוז אף לוקח את "חוטאים" למקומות מבריקים (סצינת השיא של הסרט, לטעמי לפחות, מתרחשת על רחבת הריקודים, ומציגה מאש-אפ מוזיקלי מפתיע ומצמרר).
בתוך כך, באורך של כמעט שעתיים וחצי, "חוטאים" מתפזר ליותר מדי כיוונים ומאבד מכוחו בהדרגה. קוגלר משקיע המון-המון זמן וסבלנות ב-set-up של הסיפור, אבל יש משהו מרושל ולא תפור עד הסוף באופן שבו הוא מוציא לפועל את מה שאמורה להיות "המנה העיקרית". אין מספיק תנופה, הסצינות מודבקות זו לזו באופנים פחות אלנגטיים ופחות משכנעים מאשר בחלקו הראשון של הסרט, ולעיתים נראה שקוגלר קצת מאבד אחיזה ושליטה ביצירה שלו.
אני מניח שהיה קל יותר להתעלם ממגרעות אלו אם מייקל בי. ג'ורדן היה נמצא בכושר הרגיל (והמצוין) שלו. אך למרבה הצער, זהו לא המצב. למעשה, הופעותו הכפולה של ג'ורדן היא אולי חולשתו הגדולה ביותר של הסרט. מעבר לכך שהתאומים אינם מפותחים או מעניינים מספיק כדמויות – עד כדי כך שקשה להבדיל ביניהם ולזכור מי זה מי - גם יש משהו מאופק ועצור בדרכים שג'ורדן בוחר לגלם אותם.
הכריזמה הרגילה שלו נעדרת כמעט לחלוטין, וכך גם הביטחון העצמי. הוא אמנם לא נראה אבוד לחלוטין. אבל בניגוד לדלרוי לינדו, למשל, שמגיש הופעה וירטואוזית ונהדרת, גם לא נראה שלגמרי נוח לו - לא עם המבטא הדרומי, ולא עם העובדה שהוא משחק שתי דמויות שונות. אין ספק שהסרט נפגע מכך.
ובכל זאת, כפי שאמרתי בתחילה, קשה שלא להיות בצד של "חוטאים". נכון, הוא ארוך מדי, יש בו כמה פאלטות, והוא לא לגמרי מצליח לעשות את כל מה שהוא רוצה לעשות. אבל לעזאזל, לפחות הוא מנסה.
"חוטאים", ארה"ב 2025
