"5 בספטמבר", שמגולל את סיפורו של צוות הטלוויזיה האמריקאי שסיקר את טבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, הוא הסרט הלא נכון, בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון.
מצד אחד, הקהל הפרו-פלשתיני בארצות הברית תוקף אותו ברשת באופן מאורגן ומאשים אותו בהיותו פרופגנדה ישראלית. לפני כמה שבועות אפילו נאספו למעלה מאלף חתימות בניסיון למנוע את הקרנתו ברשת בתי קולנוע גדולה בניו יורק.
מצד שני, גם קהל יהודי וישראלי עשוי לחוש שלא בנוח לצפות בימים אלה בדוקו-דרמה מורטת עצבים על אירוע חטיפה של ישראלים (שסופו הנורא ידוע מראש). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במותחן שמשתמש בטרגדיה האיומה ההיא כתפאורה וככלי דרמטי שנועד בכלל לספר סיפור על אתיקה עיתונאית ועל תפקיד התקשורת בעת משבר.
הבמאי השוויצרי טים פלבאום (43) בהחלט מודע למחלוקת ולבעייתיות שסרטו המדובר יוצר באקלים הנוכחי. "היה לנו ברור שאירועי ה-7 באוקטובר ישפיעו מאוד על איך אנשים רואים ומבינים את הסרט", הוא אומר בראיון ל"ישראל היום". "זה תפס אותנו בשלבי ההפקה הסופיים. הכל כבר היה כתוב ומצולם וערוך, אז לא יכולנו לשנות שום דבר".
"כמובן שהיו לנו שיחות רבות על הנושא", הוא ממשיך. "אבל הסרט שעשינו הוא על רגע מאוד מסוים וספציפי בהיסטוריה של התקשורת. אולימפיאדת מינכן הייתה האולימפיאדה הראשונה שהועברה בשידור חי לכל היבשות באמצעות לוויינים. זו הייתה נקודת מפנה. אחרי האולימפיאדה בברלין ב-1936, ששימשה להפצת פרופגנדה פשיסטית, האולימפיאדה הזאת הייתה אמורה לייצג את גרמניה החדשה והליברלית. לכן הושם דגש כה גדול על הסיקור התקשורתי, ולכן הסיקור היה כה רחב. וכל התשתית הזאת נחטפה, במובן מסוים, לטובת שידור חי וראשון מסוגו של אירוע טרור".
כאמור, "5 בספטמבר" מובא דרך עיניהם של כמה עיתונאי ספורט - שמגולמים בידי פיטר סארסגארד, ג'ון מגארו, בן צ'פלין ולאוני בנש - ומשקיע את עיקר זמנו ומרצו בנעשה בחדרי הבקרה הקלסטרופוביים ואפופי העשן של רשת ABC, שהוקמו על-יד הכפר האולימפי במינכן. לא מפתיע, אם כן, לגלות שגם התחקיר היסודי של פלבאום וחברי צוותו התמקד בעיקר בזווית התקשורתית של האירועים.
כשאני שואל את פלבאום אם טרח לשוחח עם בני משפחה של הספורטאים הישראלים שנרצחו, למשל, או עם בכירים ישראליים שנכחו במינכן בזמן המשבר – דבר שנראה לי הכי מובן מאליו – הוא מתחמק וממהר לשנות את הנושא.
"עשינו תחקיר רוחב וניסינו לאסוף כמה שיותר חומר, מכל הכיוונים", הוא אומר בטון ספק מתנצל ספק מתרץ. "אבל ברגע שמצאנו את הזווית של צוות הטלוויזיה האמריקאי, החלטנו להתמקד בה. רצינו לספר את כל הסיפור מהפרספקטיבה של העיתונאים. לא רצינו להראות שום דבר מלבד את מה שהאנשים בחדרי הבקרה רואים, ולא רצינו לשלב אינפורמציה שהעיתונאים עצמם לא ידעו באותו רגע. זה גם הדבר המיוחד בסרט. העובדה שאלה היו עיתונאי ספורט שהיו צריכים לעבור ברגע מלסקר את המשחקים האולימפיים לסיקור משבר בני הערובה. רצינו מאוד להקפיד עם נקודת המבט הזאת ולא לסטות ממנה".
למרות שהם די מוצגים כגיבורים, כפי שרואים בסרט, צוות השידור האמריקאי גם עשה טעויות רבות. בין השאר, הם שידרו מידע לא מאומת, הפריעו לפעולת החילוץ של המשטרה הגרמנית ותרמו להפצת דיסאינפורמציה.
"נכון. כאמור, הם לא היו עיתונאי חדשות מנוסים. הם היו עיתונאי ספורט, וזה מה שהפך את הסיפור למעניין עבורנו. הייתה להם הסתכלות תמימה על מה שקורה. פתאום הם היו צריכים להתמודד עם שאלות כמו 'האם אפשר להראות אלימות בטלוויזיה?'. היום זה נראה הכי מובן מאליו, אבל בזמנו אלה היו שאלות חדשות לגמרי.
"בקשר לטעויות שנעשו, היו שם פקטורים רבים שהלכו יחד. מקור השמועות שהסתובבו שם בזמן אמת אינו ידוע, ולא רצינו להגיד שהאמריקאים היו אלה שהפיצו אותן. הסרט הוא על המורכבות שבדיווח על משבר מסוג זה ועל האתגרים שצריך להתמודד איתם תוך כדי, ואני חושב שהאנשים האלה הם גיבורים, לבטח".
בדיעבד - כשלוקחים בחשבון את האופן שבו המשבר טופל ואת ההשפעה העצומה שהייתה לו בעידוד אירועי טרור עתידיים - אתה לא חושב שהיה עדיף אילו אירועי ה-5 בספטמבר לא היו משודרים בשידור חי?
"אני מבין מה אתה אומר. זו שאלה מאוד מורכבת ואין תשובה קלה של כן ולא. אני חושב שהעיתונאים האלה עשו את הדבר הנכון בזה שהם סיקרו את מה שקרה ממש לידם. אני חושב שלא להראות את זה...".
אני לא אומר שלא היה צריך להראות את זה. אני שואל אם לא היה אחראי יותר להחליט שלא משדרים את זה בשידור חי.
"בהחלט אפשר לשאול איזו תועלת הייתה בהצבת המצלמה לכיוון המרפסת של הדירה שבה הוחזקו החטופים. בעניין הזה, אני מסכים איתך במאה אחוז. אבל אני רוצה להוסיף שלפי התחקיר שלנו לא ברור עד הסוף אם המשטרה הפסיקה את פעולת החילוץ שלה בגלל שהיה את השידור החי שהראה לחוטפים שהגרמנים מתכוננים לפרוץ פנימה, או מסיבה אחרת".
רומזים לי שאנחנו צריכים לסיים, אז אשאל אותך רק עוד שאלה אחת אחרונה. אתה מצליח להבין איך המשחקים האולימפיים המשיכו כרגיל אחרי הטבח? אף פעם לא הצלחתי להבין את ההחלטה הזאת.
"ההחלטה להמשיך את המשחקים מוזרה גם בעיניי. בבוקר למחרת היה איזה טקס קצר באצטדיון, והמשחקים המשיכו כאילו שכלום לא קרה. גם לי זה תמיד נראה תמוה. חבל שאין לנו זמן להמשיך לדבר. אתה שואל שאלות חשובות".
