היו זמנים בהוליווד: חגיגות חצי יובל לשנה שבה הקולנוע האמריקני היה באמת טוב

סטיבן קינג היה ויהיה גדול הסופרים של המאה האחרונה. האיש שיודע להשתמש במילים כמו שבטהובן השתמש בתווים כתב ספרים שעיצבו את חיי. את הספר "העמדה" על יותר מאלף עמודיו קראתי כמעט בלי לעצור, ואת הסרט שמבוסס על ספרו, "גרין מייל", על יותר משלוש שעותיו, ראיתי מבלי לנתק את המבט מהמסך.

השבוע צוינו 25 שנים מאז צאת הסרט, ומאז שהסוהר פול אדג'קומב (בגילומו של טום הנקס) והאסיר ג'ון קופי (בתצוגת המשחק המאלפת של מייקל קלארק דאנקן ז"ל) לימדו את כולנו אמפתיה, חמלה ואנושיות. "גרין מייל" הוא אבן דרך קולנועית וסיפורית, שמכילה בתוכה את כל המרכיבים הנדרשים לסיפור. יותר מזה, הסרט הוא ההסבר האולטימטיבי לצורך של בני אדם במספרי סיפורים כמו סטיבן קינג ורבים אחרים; אנשים שיכולים לברוא עולם באמצעות דמיון ולשנות מציאות באמצעות מילים.

"גריין מייל", שעלה לאקרנים בשלהי שנת 1999, הוא לא לבד. למעשה, הסרט חתם את השנה שהייתה תור הזהב של הוליווד. בפתקים שלי באייפון יש פתק שאני קורא לו "היכל התהילה", ובו אני כותב בין היתר את כל הסרטים שהצפייה בהם עוררה בי הערצה לאלו שיצרו אותם, והותירה אותי לחשוב עליהם ימים אחר כך.

לצערי, או לשמחתי, טעמנו מוגבל, ולא כל אחד זוכה להיכנס להיכל התהילה של כל אחד מאיתנו. לכן, כשהשבוע הבחנתי לפתע שכמעט כל הסרטים הגדולים שיצאו ב-1999 נמצאים גבוה ברשימה שלי, החלטתי לתת לשנה המיוחדת הזאת את הכבוד שמגיע לה, עם אזכור של כבוד לכמה מהפרויקטים הבולטים שעלו בה וששינו את פני הקולנוע לתמיד.

"נוטינג היל"

האם יש מישהו שכשאני אומר את המילים "רומנטיקה" ו"קולנוע" בנשימה אחת, התמונה הראשונה שקופצת לראשו אינה של ג'וליה רוברטס מחייכת עם עיניים מזוגגות, כשהיא עומדת בחנות ספרים קטנה מול יו גרנט ואומרת את המשפט האלמותי: "אני רק בחורה שעומדת מול בחור ומבקשת שיאהב אותה"?!

"החוש השישי"

מהו סיפור מתח טוב בלי טוויסט בסוף שמשאיר אותך עם פה פעור? ובפרס הטוויסט הטוב בכל הזמנים זוכה המותחן הפסיכולוגי של מ. נייט שאמלאן (שאגב, הסרטים שיצר לאחר מכן זוכים בפרס הסרטים הגרועים בכל הזמנים. "סיינס", אני מסתכל עליך). ועוד משהו: כשמדברים על "החוש השישי" חושבים על ברוס ויליס - אבל בעיניי הכוכב האמיתי הוא היילי ג'ואל אוסמנט, שגנב את ההצגה בתור הילד המתוק קול סיר.

"מטריקס"

לא משנה אם הייתם לוקחים את הגלולה הכחולה או האדומה, מה שבטוח הוא שכל אחד שצפה לראשונה בסרט התחיל לפקפק במציאות שסביבו. "מטריקס" הוא יותר מסרט, הוא ספר פילוסופיה שנארז באריזה יפה עם קיאנו ריבס בתור עטיפה. ההוכחה הטובה ביותר לכך שהוא נחשב אחד הסרטים החשובים בהיסטוריה, היא ששם הסרט אשכרה נכנס ללקסיקון של האנושות כולה. בימים שבהם הבינה המלאכותית משתלטת על כל חלקה טובה ויהיה קשה יותר ויותר להבחין בין מציאות למציאות מדומה - כדאי לצפות שוב בסרט, כדי להיזכר לא להיכלא במטריקס.

"אמריקן פאי"

כילד דתי מרמת הגולן, הצפייה ב"אמריקן פאי" הייתה בשבילי כמו אותו אסיר ממשל המערה של אפלטון. אחרי שראיתי את מה שראיתי - התמימות שלי נהרסה, ומאז לא הצלחתי לחזור לחשכה הנעימה של המערה.

"נערה בהפרעה"

אני חצוי לגבי הסרט הזה, שמצד אחד התיש, ולרגעים גם שעמם - ומצד שני פשוט לא הצלחתי להוריד את העיניים מהמסך, מסיבה אחת: אנג'לינה ג'ולי. הכוכבת, בתפקיד מאליסה רוו, גילמה חולת נפש סוציופתית בתצוגת משחק מהפנטת, שיכולה בכיף להחליף סילבוס שלם של בתי ספר למשחק.

"פרויקט המכשפה מבלייר"

טוב, פה אני משוחד, מכיוון שז'אנר סרטי הפאונד פוטג' - טכניקת צילום שמדמה צילום אותנטי וריאליסטי של סרט עלילתי - הוא הז'אנר האהוב עליי. "קלוברפילד", "כרוניקה בזמן אמת" ו"פעילות על טבעית" הם רק שלוש דוגמאות לסרטי מופת מהז'אנר, ומי שפרץ את הדרך עבורם ועבור עוד רבים וטובים הוא סרט האימה העצמאי הזה.

אזכורים נוספים של כבוד מפוקפק

לא להאמין, אבל כל הסרטים הללו יצאו בשנה אחת. רגע לפני שתצעקו עליי, אני מודע לכך שגם "מועדון קרב", שבעצם אזכורו אני מפר את החוק שלו (לא לדבר על מועדון קרב), ו"אמריקן ביוטי", שזכה בחמישה פרסי אוסקר, יצאו באותה השנה. הם אמנם נדבך חשוב במארג הקולנועי של 1999, אבל אני מתנצל - מדובר בעיניי בשני סרטים שמעליהם תלוי שלט ניאון עם המילה "אוברייטד".

אם לא איבדתי אתכם אחרי ההצהרה הדרמטית הזאת, אסיים בהסתכלות אחורה בערגה על העבר שהתרחש לפני חצי יובל, ובאכזבה על ההווה הקולנועי חסר המעוף שמתרחש כיום.