מחלות, פציעות ומוות: הקללה שמרחפת מעל "הקוסם מארץ עוץ"

בשבועות האחרונים דור ה-Z רועש וגועש סביב הסרט "מרשעת", בכיכובן של אריאנה גרנדה וסינתיה אריבו. השתיים כבר זכו לשבחים על יכולות המשחק שלהן, אולם שיטוט מהיר בטיקטוק חושף את האמת המרה: רובם לא יודעים שהכל התחיל עוד בשנת 1900, עם ספרו של ל. פרנק באום.

הספר זכה למספר גרסאות קולנועיות, אולם הבולטת ביותר היא "הקוסם מארץ עוץ" שיצא לאקרנים בשנת 1939. לאורך השנים נפוצו שלל מיתוסים ושמועות בנוגע לסרט, שעבר שלל גלגולים, תאונות ושאר מרעין בישין לאורך הצילומים. חלק מהסיפורים התבררו להיות נכונים, אחרים הורכבו מחצאי אמיתות בלבד אבל דבר אחר לא השתנה: המוניטין של סט הצילומים, שנחשב עד היום למקולל.

ג'ודי גרלנד האגדית הייתה בת 17 כשגילמה את דמותה של דורותי גייל בת ה-12. כדי לשוות לה מראה של ילדה, היא אולצה ללבוש מחוך לאורך כל תקופת הצילומים. מלבד הכאב וחוסר הנוחות שכרוכים בתהליך, היא סיימה את הצילומים כשהיא מכורה לברביטורטים ואמפטמינים, אותם נדרשה לקחת כדי להישאר רזה ונמרצת במהלך ימי הצילום הארוכים. ההתמכרות הזו, שתתחיל בגלל התפקיד הנחשק, היא גם זו שסיימה את חייה של גרלנד, שמתה בגיל 47 אחרי שנים בהן התמודדה עם התמכרות לכדורים ואלכוהול.

סידני לופט, שהיה בעלה השלישי של גרלנד, חשף בספר שבכירים בחברת ההפקה נהגו לכנות אותה "חזרזירה עם צמות". בנוסף, הם דרשו ממנה להקפיד על דיאטה שכללה קפה שחור, מרק עוף, סיגריות וכדורים כדי להישאר רזה. 

מי שנבחר לגלם את איש הפח, שיוצא עם דורותי למסע ומשאלתו היא לקבל לב, היה השחקן המצליח באדי אבסן. התפקיד הזה כמעט עלה לו בחייו: האיפור בו השתמשו על אבסן הכיל אבקת אלומיניום, שנספגה בעורו ובמערכת הנשימה שלו. אחרי מספר שבועות הוא התמוטט ואושפז, אז התברר שהאבקה הרגילה חדרה לריאותיו.בראיון שהעניק שנים מאוחר יותר, אבסן סיפר שהתלונן על כאבים, התכווצויות שרירים וקוצר נשימה - אך מנהליו סירבו להאמין לו.

בזמן ששהה בבית החולים, אבסן הוחלף על ידי השחקן ג'ק היילי. האולפנים הסיק מסקנות והחליפו את טכניקת האיפור, כך שהאבקה הרעילה הוסבה למשחה ונמרחה על הגוף. גם הפתרון הזה היה חלקי, כיוון שהיילי פיתח זיהום חריף בעיניו. 

האבקות המסוכנות על הסט לא הסתכמו באלומיניום: באחת הסצנות, החבורה עושה דרכה לעיר אזמרגד ומגיעה לשדה מכוסה שלג. השלג המדובר היה עשוי מאזבסט, שנחשב למסוכן מאוד ונקשר ישירות למחלות שפוגעות בריאות, ביניהן סרטן.

איש הפח לא היה היחיד שסבל מפגיעות חמורות: מרגרט המילטון גילמה את המכשפה הרעה, עליה התבסס הספר "מרשעת: קורותיה של המכשפה הרעה מהמערב" שהפך בהמשך למחזמר (שעובד לסרט "מרשעת", עליו כולם מתעלפים כרגע. אכן, סגירת מעגל קסומה). 

בסצנה בה היא נמלטת מארץ המנצ'קינים, אירעה תקלה טכנית שהובילו לכוויות קשות בפניה וידיה של המילטון. היא נדרשת לתקופת החלמה של שישה שבועות וכשחזרה, התבקשה לשחזר את הסצנה. המילטון סירבה והצוות שכר את שירותיה של כפילה אך למרבה הצער, התקלה חזרה על עצמה וגם היא סבלה מכוויות קשות.

המילטון עצמה, שעבדה בתור גננת לפני שהשתתפה בסרט, סיפרה שקיבלה אינספור הצעות לחזור ולגלם את הדמות הירקרקה שמזוהה עמה. לדבריה היא סירבה, כיוון שלא הצליחה להכיל את הפחד שהיא מעוררת בקרב ילדים, שיראו את המכשפה הרעה חוזרת מן המתים.

ואם כבר מדברים על מנצ'קינים, הם אמנם נראו לא מזיקים על המסך אבל מאחורי הקלעים הם היו מפוקפקים מאוד. לופט סיפר בספר שכתב שהשחקנים שגילמו את המנצ'קינים היו "יוצאים לברים, משתכרים וצועקים". לדבריו, הם הטרידו מינית את גרלנד על הסט.

במקרה אחר, גרלנד הייתה צריכה לסטור לאריה ולגרום לו לבכות, אבל היא לא הפסיקה לצחקק בכל פעם שניסו לצלם את הסצנה. הבמאי ויקטור פלמינג ניגש אליה, סטר לה בחוזקה ואמר לה "להפסיק לבזבז את הזמן של אנשי הצוות ולעשות את הסצנה כמו שצריך".

לאורך השנים נפוצה שמועה אודות מנצ'קין שתלה את עצמו מעץ על סט הצילומים, וניתן לראות את ההתאבדות באחת הסצנות. למרבה המזל הסיפור התברר כלא נכון ומדובר בציפור אקזוטית שנקלעה לצילומים.

הכלב טוטו, חברה הנאמן של דורותי, היה למעשה כלבה בשם טרי. במהלך הצילומים, אחד הניצבים דרך עליה והיא נפצעה. במהלך תקופת ההחלמה שלה גוייס כלב מחליף, אבל הוא לא היה דומה מספיק לטרי והוחלף שוב. גרלנד התאהבה בכלבה הקטנטנה וביקשה לאמץ אותה בתום הצילומים, אבל הבעלים שלה סירב לוותר עליה.

טרי הקטנה, שהייתה בת שש בזמן הצילומים, הרוויחה יותר מהשכר הממוצע במשק לאותה תקופה. למעשה, שמועה עיקשת טענה שהיא הרוויחה יותר מגרלנד עצמה, אולם בהמשך התברר שזה לא היה נכון.

נראה שהטרגדיה האמיתית של הסרט היא ביחס ממנו סבלו הכוכבים, ועומד ביחס הפוך לסיפור הקליל. התעמרות, הטרדות מיניות שהושתקו, הדחה לשימוש בסמים והזנחה. חוקים להגנה על עובדים לא היו קיימים אז וחוץ מקלאסיקה שתישאר איתנו לעולם, הסרט מסמל לא מעט מהיחס המחפיר של הוליווד לעובדיה.