אחרי שנים של קומדיות רומנטיות: יו גרנט הוא בכלל כוכב סרטי אימה

לא יודע אם שמתם לב, אבל יו גרנט עושה חיים משוגעים בשנים האחרונות. השחקן האנגלי בן ה־64, שהתפרסם בזכות הקומדיות הרומנטיות האהובות שבהן כיכב ("ארבע חתונות ולוויה אחת", "נוטינג היל", "אהבה זה כל הסיפור" ואחרות), זנח לחלוטין את הפרסונה הקולנועית המוכרת שלו והחליף אותה בשלל תפקידי אופי אפלים, עסיסיים ומשעשעים שמאפשרים לו לאמץ את כל שרירי המשחק שלו.

בין השאר הוא גילם את הנבל ב"פדינגטון 2" וב"מבוכים ודרקונים", הפליא להציג את הצדדים הפחות מחמיאים שלו בכמה מסרטיו האחרונים של גאי ריצ'י והשתטה כאומפה לומפה לצד טימותי שאלאמה במחזמר "וונקה". 

"זה לא שפתאום הפסקתי להיות הבחור שכולם מכירים מהקומדיות הרומנטיות", אומר גרנט בחיוך במהלך שיחת וידאו קלילה ומשעשעת עם עיתונאים לרגל צאת סרטו החדש, "פחד אלוהים", שגם בו הוא מגלם את הנבל. "אני חושב שלא גילמתי דמות נחמדה בסרט או בסדרה כבר משהו כמו עשר שנים. גילמתי פריקים, מפלצות, רוצחים, וגם סתם אנשים מוזרים. ההסבר החלקי לכך הוא שאלה סוגי התפקידים שמציעים לי בימינו, עכשיו כשהפרצוף שלי נראה כמו ישבן שחטף מכות. אפשר לומר שחזרתי לנקודה שבה התחלתי כשחקן.

"בתור ילד, תמיד אהבתי לגלם דמויות שונות. לא יכולתי להפסיק. אין ספק שאני הרבה יותר שמח בעשור האחרון, עכשיו כשיש לי אפשרויות ליצור דמויות שאינן דומות לי בשום צורה".

אימה בפעם הראשונה

"פחד אלוהים", של התסריטאים-במאים סקוט בק ובראיין וודס ("מקום שקט"), הוא סרט האימה הראשון של גרנט. אך אם לשפוט מהתגובות של המבקרים והקהל עד עתה, הוא לא יהיה האחרון. גם כאן ניתנת לגרנט הזדמנות ליצור דמות מורכבת, נבזית ושונה מאוד מהדמויות שמזוהות עימו, וגם כאן הוא עושה עבודה יוצאת מהכלל. למעשה, הופעתו הפרועה ונטולת העכבות שווה לבדה את מחיר הכרטיס.

במרכז העלילה ניצבות שתי מיסיונריות צעירות וחביבות (סופי תאצ'ר וקלואי איסט) שמגיעות לביתו של גבר מסתורי וממושקף בשם מר ריד (גרנט) בעיצומה של סופה כדי לשוחח עימו על ישו. המארח החביב והערמומי מזמין את הנערות להיכנס, ומספר להן שאשתו תצטרף אליהם בתוך כמה דקות, ברגע שתסיים להכין את עוגת האוכמניות במטבח. אך ככל שהשיחה התיאולוגית הולכת ומתלהטת, כך גוברת תחושת אי־הנוחות בחדר. עד שמר ריד תוקע בהן לפתע מבט מצמרר ושואל: "אתן לא באמת מאמינות שאשתי נמצאת בחדר הסמוך, נכון?".

למרות שהוא מעיד על כך שהוא פחדן גדול (שמאמין ברוחות רעות ושזוכה לביקורים תכופים מהשטן כאשר הוא חולם), גרנט לא התלבט כלל לפני שהסכים לקחת על עצמו את הפרויקט. "מיד הרגשתי שאני יכול לעשות משהו מעניין עם הדמות הזאת", הוא אומר. "מיד הבנתי איך אני יכול להפוך אותו למוזר, אבל בקטע מבדר. למה שחקנים נמשכים לדמויות מהסוג הזה? למה הקהל מרותק לדמויות מהסוג הזה? אני חושב שהדבר נעוץ בכך שעמוק בפנים כולנו אכזריים מאוד, רק שיש שכבה דקה של תרבותיות שמכסה ומסתירה את זה.

"העובדה שמר ריד שואב כל כך הרבה הנאה מלהפחיד ומלהתעלל בבנות האלה הופכת אותו ל־deliciously awful בעיניי. הוא חושב שהוא מצחיק, ויש לו את השטיק שלו, עם המונולוגים הארוכים שהוא מגיש, וכל הרפרנסים שלו לג'אר ג'אר בינקס ולרדיוהד. כל הזמן ניסיתי להאריך את הסצנות האלה ולהפוך אותן לעוד יותר מצחיקות ושטותיות. כי מעבר לכך שהן מהנות ומבדרות, גם חשבתי שהניגוד הכה גדול ביניהן לבין סצנות האימה רק יגרום לסצנות האימה להיות מפחידות יותר".

"לחוץ שמשהו ישתבש"

גרנט אינו מכחיש את העובדה שהפרק הנוכחי והמרתק של הקריירה שלו שחרר אותו בתור שחקן וגרם לו להסתכל על המקצוע אחרת. גם כשכיכב בקומדיות רומנטיות, הוא אומר, עבד קשה מאוד כדי להכין את עצמו לצילומים (גם אם נראה שלא). רק שבעשור האחרון, לדבריו, עבודת ההכנה שלו הפכה להרבה יותר "מוגזמת" ו"מגוחכת". ב"פחד אלוהים", למשל, הוא בילה שבועות ארוכים בקריאת ספרים על דת, אתאיזם ואבולוציה, ביצע תחקיר מעמיק על רוצחים סדרתיים ומנהיגי כת, והשקיע שעות רבות בכתיבת ביוגרפיה מפורטת עבור הדמות שלו.

"באופן מוזר", הוא מספר בשובבות, "אני שונא את העבודה שלי. אמרתי זאת פעמים רבות בעבר. בזמן הצילומים אני נעשה כל כך לחוץ ומודאג שמשהו ישתבש, או שפתאום יהיה לי התקף חרדה, כי זה בדרך כלל קורה לי פעם או פעמיים במהלך עבודה על סרט. אבל אני מוכרח לומר שהפעם מאוד אהבתי את האנשים שעבדתי איתם. שתי השחקניות הנהדרות, שני הבמאים המוזרים, אנשי הצוות - כולם היו מקסימים ותומכים באופן יוצא דופן.

"למשל, לפני הסרט הזה, אף פעם לא קרה לי שבסוף היום ניגש אלי אחד מאנשי הצוות הגדולים והמפחידים ואמר לי 'וואו, זה היה אדיר'. אז אני חושב שאפשר לומר כי כמעט הצלחתי ליהנות הפעם. למה לא".