"חשבתי שהיא הולכת לסגור חשבון עם אלה שאחראים לטראומה שלה"

החיוך של ג'סיקה צ'סטיין מאיר את החדר כמו נורה של אלף וואט ומדגים את המשמעות האמיתית של המונח "Star Power". "מה שלום כולם?", היא שואלת את העיתונאים שממתינים לה בסבלנות במהלך פסטיבל ציריך, ולרגע אפשר לחשוב בטעות שבאמת אכפת לה כיצד נשיב.

השחקנית האדמונית בת ה-47, שהתפרסמה בעקבות תפקידים מצוינים בסרטים כמו "עץ החיים" ו"כוננות עם שחר" (ושזכתה באוסקר לפני שנתיים עבור "העיניים של תמי פיי"), נמצאת כאן היום כדי לדבר על "זכרונות" – דרמה ניו יורקית צנועה ואינטימית שבה היא מגלמת את סילביה, אם חד הורית ואלכוהוליסטית בגמילה, שמנסה לשמור על חיים פשוטים ושגרתיים, תוך כדי שהיא מתמודדת עם הטראומות שחוותה בצעירותה. הדבר הופך לקשה במיוחד לביצוע לאחר מפגש מקרי ומטלטל עם סול (פיטר סארסגארד), גבר מעברה הרחוק שסובל כעת מדמנציה.  

את "זכרונות" כתב וביים הקולנוען המקסיקני מישל פרנקו ("אחרי לוסיה", "סדר חדש"), שידוע בשל סרטיו הקשוחים והלא תמיד פשוטים לצפייה. למרות שגם הפעם פרנקו אינו בהכרח חס על הצופים, התוצאה מעט אופטימית ועדינה יותר, הרבה בזכות הופעותיהם החשופות והנוגעות ללב של צ'סטיין וסארסגארד (שקטף את פרס השחקן בפסטיבל ונציה עבור עבודתו כאן).

"אני אוהבת לגלם דמויות שנראות חזקות מבחוץ", מסבירה צ'סטיין מדוע נמשכה לדמותה של סילביה. "אני אוהבת את הרעיון של לגלם מישהי שהיא כביכול רגועה ובלתי חדירה מבחוץ, אבל שמתחת לפני השטח, קורים אצלה הרבה מאוד דברים. אני אוהבת את הסאבטקסט. אלה האזורים שבהם קורים הדברים המעניינים באמת. הדמויות שגילמתי ב'כוננות עם שחר' או ב'מיס סלואן', למשל. לכאורה נראה שהן מלאות בביטחון ושהן על גג העולם ושהן עושות מה שהן רוצות. אבל במהלך הדרך, אנחנו נחשפים גם לפגיעות ולנקודות החולשה שלהן. סילביה היא ללא ספק דמות כזאת".

מה גרם לך לרצות לעבוד עם מישל?
"תמיד רציתי לעבוד איתו. לרוב, מה שמנחה אותי בבחירת פרויקטים זה הבמאי. אבל במאים מעניינים כמו מישל בדרך כלל אפילו לא פונים אליי, כי הם מניחים באופן אוטומטי שלא אהיה פנויה לעבודה או שאהיה יקרה מאוד. הגעתי למידת הצלחה כזו, שמניחים שלא יעניין אותי 'לחזור אחורה' ולעשות סרט קטן. אבל אני מרגישה שאף פעם לא עזבתי את השורשים העצמאיים שלי, וגם אין לי כל כוונה כזאת. גם כשזכיתי להצלחה, תמיד חיפשתי איך לסייע לאנשים שלא קיבלו הזדמנויות שוות בתעשייה. למשל, בכל שנה, הקפדתי לעשות סרט עם במאית.

"מישל ואני כבר הספקנו לצלם סרט נוסף יחד", ממשיכה צ'סטיין. "ואולי גם נצלם סרט שלישי. אני לגמרי יכולה לדמיין את זה קורה. אני מאוד נהנית לעבוד איתו. אנחנו אף פעם לא רבים, וגם אם כן, אלה ריבים בעלי ערך ועניין. אנחנו כל כך מתואמים. הוא נותן לי השראה וכוח. יש לו את נקודת המבט שלו, ואני נמצאת על הסט כדי לעזור לו לספר את הסיפור. אני רוצה להשתנות בהתאם לתסריט. אני לא רוצה שהתסריט ישתנה בהתאם אליי. ככה אני אוהבת לעבוד".

קראתי שהעבודה עם מישל הזכירה לך את העבודה עם טרנס מאליק האגדי, שנתן לך את תפקיד הפריצה שלך ב"עץ החיים". יכולה אולי לפרט?
"בטח. כשפגשתי את מאליק הייתי שחקנית אלמונית לחלוטין. אבל הוא התייחס אליי כאילו שיש לי ערך. כל כך מגעיל להגיד את זה, אבל זו לא הנורמה אצלנו בתעשייה. עם זאת, מאליק נתן לי להרגיש שווה כבנאדם וכשחקנית. הוא נתן תוקף לרעיונות שלי. הוא נתן לי להרגיש שאני יכולה לעשות כל דבר כי הוא האמין בי. וגם מישל הוא כזה. הוא לא מנסה לגרום לדברים לקרות בכוח. הוא אמן אמיתי שזז עם האנרגיה של מה שקורה סביבו. הוא פתוח ורגיש. לפעמים אני מרגישה שבמאים אוחזים בחזון שלהם כל כך חזק שהם סוחטים מתוכו את כל החיים. זה לא קורה אצל מאליק, וזה לא קורה אצל מישל".

כאמור, זה הסרט הכי קטן שעשית מזה זמן רב. הבנתי שלשחקנים לא היו טריילרים או מאפרים על הסט, ושאפילו הלכת לקנות בעצמך את הבגדים שהדמות שלך לובשת בסרט. איך זה הרגיש?
"זה היה תהליך מאוד יצירתי ומאוד מלהיב. ספציפית לגבי הבגדים שסילביה לובשת בסרט, הייתי בנאשוויל, ועברתי ליד חנות בגדים, ופשוט אמרתי לעצמי שאכנס ואראה אם יש משהו שיתאים לסילביה. נכנסתי לראש שלה וניסיתי לבחור את מה שהיא הייתה בוחרת. עמדתי שם בתא מדידה עם ערימה של חולצות והתחלתי למדוד ולשלוח תמונות למישל. אולי רציתי להיפטר מהדעה הקדומה שכוכבת קולנוע תרצה שהדמות שלה תלבש בגדים מהודרים".

למרות שהוא עוסק בנושאים כבדים כמו טראומה, התמכרות, התעללות מינית ודמנציה, אין בסרט הזה קלישאות. ולמרות שהוא מאוד ריאליסטי, אפשר לומר שהוא מותיר את הצופים עם שביב של תקווה.
"אני מסכימה לגמרי. אין קלישאות בעבודה עם מישל. קלישאות משעממות אותי. רצינו להראות את הדברים בצורה הכי אמיתית שאפשר. עבורי, סילביה מרגישה כמו בן אדם אותנטי שמקבל בחירות מסובכות ומורכבות ולא תמיד אחראיות או פופולריות. עבורי היא אמיתית. גם אני, כשהתחלתי לקרוא את התסריט בפעם הראשונה, ישר חשבתי שזה עומד להיות סרט נקמה.

"מיד חשבתי שזה הולך להיות סרט על אישה שנפגעה בעבר, ועכשיו היא הולכת לעבור חוויה מעצימה ולסגור חשבון עם מי שאחראים לטראומה שלה. אבל מישל עשה בדיוק את ההפך. הסרט הזה הוא על ריפוי. לא על נקמה".