לא השתגעתי על "סמייל" – סרט האימה דל התקציב מ-2022 שהפך ללהיט מפתיע. סרט הביכורים האפקטיבי של פרקר פין, שבמרכזו קללה קטלנית שעוברת מאדם לאדם באמצעות התאבדות פומבית (והמון חיוכים קריפיים), לא היה מספיק מקורי או יצירתי לטעמי. הטריק שלו דומה מאוד לזה שעומד במרכזם של סרטים כמו "הצלצול", "It Follows" ועוד. למרות יעילותו הרבה (ופתיחתו המבטיחה), בעיקר השתעממתי ממנו וחיכיתי שהוא יסתיים.
כעת מגיע אלינו הסיקוול הבלתי נמנע, שגם עליו חתום פין. כמובן שהתקציב והאמביציות צמחו, בתקווה שאלה יסייעו להלהיב את הקהל ולהפוך את "סמייל" לסדרה בלתי נגמרת. אך קשה לומר שמדובר בסרט טוב או מעניין יותר. להפך.
במרכז הסרט הנוכחי ניצבת כוכבת פופ בסגנון מיילי סיירוס (נעמי סקוט), שמנסה לבצע קאמבק אחרי תאונת דרכים קשה (שנגרמה בעקיפין מהתמכרותה לסמים). לרוע מזלה, כוכבת הפופ שלנו "נדבקת" בקללה המדוברת, ועכשיו היא מתחילה לראות דברים משונים ומטרידים שאט אט גורמים לה לרדת מהפסים לחלוטין. כמובן שאף אחד מסביבה לא מאמין לה, וברור שזה לא ייגמר טוב.
כמו בסרט הקודם, גם הפעם התסריט מתמקד במקרה אחד בלבד של הקללה (ולא במספר מקרים), ומותח את ההשפעות שלה על הקורבן כמו מסטיק. וכמו בסרט הקודם, גם הפעם יש לנו עסק עם סרט שנמשך שעתיים.
שוב ושוב אנו רואים כיצד כוכבת הפופ נקלעת לסיטואציות מטורפות, ואז מבינה שהיא בעצם מדמיינת. שוב ושוב אנו רואים קלוז-אפים של פניה מלאות האימה, בזמן שהיא מגיבה לדברים שבעצם אינם נמצאים שם. כמה פעמים אפשר לעשות את הטריק המתיש הזה? די הרבה, מסתבר.
חייה הסוריאליסטיים והמלחיצים של כוכבת פופ שנמצאת באור הזרקורים באופן תמידי אכן מציעים שפע של אפשרויות לתרחישי קיצון מהסוג הזה. אך צפייה בסרט ימים ספורים לאחר מותו הטרגי של ליאם פיין, כוכב וואן דיירקשן, אינה נעימה ואינה מחמיאה ל"סמייל 2" בשום צורה, ורק מדגישה את האופן המניפולטיבי, הציני והלא אחראי שבו הסרט עוסק במחלות נפש שונות ובדעות הקדומות סביבן.
כמובן שהכל מוביל לגראנד פינאלה גרנדיוזית (וצפויה) שמטרתה היחידה היא לגרום לכם להגיד "הולי שיט!" ולהכין את הקרקע לחלק השלישי בסדרה. גם אם אינו מפתיע, המהלך שמבוצע בשניות האחרונות של הסרט אכן מעניין ובעל פוטנציאל. אך הדרך לשם כל כך ארוכה, שקופה ונבזית, שזה לא משנה בכלל. במקרה של "סמייל 2", היחידים שמחייכים הם המפיקים.
"סמייל 2", ארה"ב 2024
