עצוב, שמח ובעיקר נוגע ללב: הסרט הזה הוא מראה בשביל כולנו

רינה וג'יזל, זוג נשים מבוגרות וחברות טובות, מוצאות עצמן יום אחד בגיל 85 מחוץ לאזור הנוחות שלהן. בלית ברירה הן נאלצות לעזוב את בתיהן, את הרגליהן עתיקי היומין ואת נופי העיר הקטנה שממנה באו, ולהמירם בחדרי בתי מלון ברחובות העיר הגדולה והסואנת.

בלית ברירה הן מפתחות מנהגים חדשים, מכירות אוכלוסייה שטרם הכירו ונאלצות לשרוד את רחובות וחופי הכרך, מקום שבו לא גרו מעולם ואשר בו הן חשות כצמד דגות מחוץ למים, גם בביקוריהן התכופים בחופי הים. לו היתה זו הוליווד, היה מדובר בתסריט לדרמה קומית קטנה מקטגוריית "אנושית ומחממת לב", שמלמדת את צופיה שיעור אודות הישרדות, חברות, האפשרות להסתגל למציאות חדשה בכל גיל ובעיקר על בית, מקום שתמיד טוב יותר בו.

אבל לא מדובר בהוליווד אלא בסרט ישראלי תיעודי שביים איתן כהן, ואשר פועל כמעט בזכות עצמו בז'אנר תיעודי שלא זכה לתהודה רבה מאז תחילת המלחמה. שכן לצד שלל סרטים ומסמכים מתועדים שהופקו מאז 7 באוקטובר אודות הנרצחים והניצולים, ובצדק, נראה שדווקא נושא המפונים, אותם אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם ושוכנו במלונות ברחבי הארץ לתקופת זמן שמשכה אינו ידוע, לא זכה לתיעוד רב. וזה בעצם מה שהניע את כהן ללוות את ג'יזל אלמקייס ורינה אקיאן, צמד חברות טובות שנאלצות להתמודד באמצע העשור התשיעי לחייהן עם חיים חדשים בתל אביב, מקום שונה מהותית מהעיר שדרות, שאותה נאלצו לעזוב לאחר 7 באוקטובר.

"החל מאותו יום נורא התחלתי לעסוק בכל הקשור להסברה, בעיקר בינלאומית", הוא מספר, "והיה לי איזה רגע, כמי שגדל בקריות, שבו יצא לי להיזכר בכל הנשים הזקנות, מאמות כאלה, שהיו יושבות במרכזים מסחריים מתחת לבלוק על ספסלים וזה קצת היה מרכז החיים שלהן. תהיתי איך הן מתמודדות עם האירוע הזה, אחרי שפיצלו את כולם למלונות בערים שונות. הסתובבתי בבתי מלון בתל אביב, ושם יצא לי להכיר את ג'יזל. שאלתי אותה איך היא מתמודדת עם המצב, והיא אמרה שיש לה איתה רק את החברה הטובה שלה. אמרתי 'תשמעי, אני חייב לעשות מזה סרט'.

"כמישהו שמאוד מעורב במה שקורה, הבנתי שאף אחד לא מדבר עליהם, לא מדבר איתם, ושמשהו צריך לקרות. הרגשתי סוג של שליח בכל הסיטואציה הזו. כאילו החיים קצת בחרו עבורי להביא את הסיפור הזה שלהן, ללוות אותן ולהראות איך הן מסתדרות בתוך העיר הגדולה והכל כך רחוקה מהבית, כל כך שונה ממה שהן מכירות. אני חושב שהכוח של הסרט הוא בעובדה שהוא מדבר על חברות והמשמעות שלה בתקופה כזו. יש בו משהו מאוד נוסטלגי שמראה את הרבגוניות ואת הכוח של עם ישראל בתוך הסיטואציה המורכבת הזו".

בנוסף להתמודדות עם המצב החדש, הן גם מצאו את עצמן צריכות להתרגל לצוות ולמצלמות שמלוות אותן.

"קודם כל, הן לא היו רגילות ודאגתי להקיף את עצמי בצוות של אנשים מאוד רגישים, שהיו חייבים להבין את המשמעות של הנושא ושל מה זה אומר לעבוד עם נשים בנות 85. כי אתה באמת נכנס לתוך החיים שלהן, והן לא באמת מכירות ויודעות איך זה עובד. אבל אני חושב שהתקשורת איתן היתה קלה עבורי כי סבתא שלי היתה כזו מזרחית, מאוד מחוברת, מאוד אוהבת את הארץ. כל הזמן ניסיתי לשקף להן את המטרה של הסרט. היו אתגרים וימים למשל שג'יזל אמרה 'אני לא מרגישה טוב, אני רוצה שתלכו', אז בימים האלה היינו מצלמים בתל אביב צילומי אווירה. אבל בסופו של דבר הן ממש התמסרו לזה ובשלב די מוקדם הבינו שהן רוצות לדבר. הצורך הזה לדבר ושישמעו אותן גרם להן להיות מעורבות".

התוצאה, הדוקו "איפה תלכי", היא דיוקן רגיש ויפה בן 37 דקות שמציג בעדינות, בחן וגם בלא מעט הומור את האופן שבו השתיים מתרגלות לתל אביב, מי מהן יותר ומי פחות. לצד סיפורן האישי והנוגע ללב מביא הסרט אמירה אודות ישראל ואוכלוסיותיה השונות, ההבדל בין מזרח ומערב והפער הרעיוני בין המרכז לפריפריה.

"אני עוקב ומנסה לראות מה המדינה עושה עבור המפונים, וזה מרגיש שלא באמת עושים, לא מתעדים את החיים שלהם", אומר כהן, "וזה די עצוב שאיתן כהן, שהוא סתם אזרח שנתקל בסיטואציה כזו של תיעוד שתי נשים מפונות, צריך לעשות את הדבר הזה. המדינה צריכה להבין שיש אנשים אשר חייבים לקבל את העזרה, היחס, העזרה המקצועית, ולהתערב בנושא הזה. רבק, איפה אתם?"

נשארת בקשר עם רינה וג'יזל מאז שהסתיימו הצילומים?

"כן, בטח. אנחנו מדברים המון בטלפון ויש לנו קשר מאוד מיוחד. גם פעם בשבוע אני נוסע אליהן לאכול קוסקוס וקציצות. לא חשבתי שבגיל 42 שתי החברות הטובות שלי יהיו שתי נשים בנות 85".