הדקות הראשונות של הדוקו "סוכת חלל" שביים טל רזניק מכיל רמז מטרים בעובי הכרך המלא של "יוליסס". זה קורה כשכפיר רימוך, הדמות המרכזית בו והאיש שהפיק ב-2013 פסטיבל מוזיקה מחתרתי אשר הסרט מגולל את סיפורו, פונה למצלמה ואומר: "אנחנו פיראטים לחלוטין. יכול להיות שאיזה מניאק יתלונן על הרעש". שניות בודדות לאחר מכן הוא מרשה לעצמו לקוות בקול רם: "למרות שזה חג, כך שאנחנו בונים על זה שהכל יעבור בשלום".
זו בדיוק הנקודה בה כל אדם שראה לפחות שני סרטים בחייו (או הפיק אירוע רב משתתפים) מבין שהכל לא יעבור בשלום, או לפחות לא באופן חלק. וזה בהחלט היה גורלו של הפנינג חג הסוכות התל אביבי "סוכת חלל" – מפגן ראווה של סצנת הרוק הפסיכדלי ומעין קפסולת זמן שמצליחה לתעד, לשמר ולהזכיר עבור מי שהיה שם או לפחות חי את העיר באותה תקופה, זמנים פשוטים, פרועים ויש שיגידו יפים יותר.
22 הרכבים, ביניהם דה גרייט מאשין, בותימזוג, המפשעות, ויתרתי, אינגה דינגו ושעלת נפוצה (או כפי שהיא נקראה בהמשך – המסך הלבן), הופיעו בזה אחר זה במשך יומיים קדחתניים, שכללו מפגש עם משטרה, בעיות טכניות, קהל שמאחר להגיע ולהקות עקשניות. עבור לא מעט מפיקים, יומיים מהסוג הזה היו יכולים להוריד בקלות שנתיים מהחיים. אבל לא עבור אדם כמו רימוך - יזם, חולם ומוזיקאי בעצמו, שאיכשהו הצליח לג'גלג בין ניהול האירוע ובין הופעה שלו עצמו, כחלק מההרכב שלו דאז, לטאות הענק מכוכב הניבירו.
Rimojeki Trailer
"לי תמיד הרגיש יותר גדול לעשות פסטיבל עם 20 להקות מאשר הופעה אחת עם הלהקה שלי", הוא מסביר היום, בראיון לקראת ההקרנה של הדוקו במסגרת פסטיבל "סאונדטראק" בסינמטק תל אביב, שיתקיים עד 21 בספטמבר. מדובר באחת המסורות הצעירות והמרעננות של המוסד התרבותי הוותיק, שבמשך חמישה ימים מפגשי את באיו עם סרטים, הרצאות, סדנאות והופעות – כולם על טהרת המוזיקה. "פסטיבל קולנוע-על-מוזיקה" מגדירים אותו הוגיו, כשההקרנה של "סוכת חלל" משתלבת היטב עם יתר ההתרחשויות שמציעה תוכניית האירוע. סרט על פסטיבל מוזיקה בפסטיבל סרטים-על-מוזיקה? זה אך הגיוני. "תמיד אמרתי – 'בוא ניקח מקום, נזמין את הלהקות של אותו רגע'", ממשיך רימוך להסביר למה העדיף להפיק אירוע ימי הופעות רבי משתתפים, על פני אופציית הופעת להקה בודדת. "ניסיתי להזיז סצנה, אולי אפילו לייצר סצנה. ניסיתי לעזור גם לעצמי, לחבר אותי למלא דברים חדשים שקורים".
בעצם היה לך חזון שלם.
"היו כמה ניסיונות לפני הפסטיבל הזה, נגיד בחיפה, בירושלים, בכל מני מקומות בטבע. ניסינו להיכנס לרשימת המופיעים של הפסטיבלים והרבה פעמים לא הצלחנו, אז היינו עושים דברים משלנו בחוץ. נניח בפסטיבלים כמו 'יערות מנשה' ואינדינגב היינו מקימים במה פיראטית, כלומר שלא היה לה אישור, במתחם הקמפינג ולהקות היו מופיעות אצלנו. הפסטיבלים לא הכי אהבו את זה, ולאט לאט נכנסנו עם הבמה הזו לתוך הפסטיבלים, כך שבעצם הטרור עבד. עם הזמן פשוט אמרו לנו 'טוב, בואו תעשו את זה בפנים'. זה גם קשור לקילומטראז' שאתה עושה כמוזיקאי, ואז הם אומרים 'בוא נעשה משהו ביחד'. אמרנו – אנחנו לא רוצים לנגן בפסטיבל, אנחנו רוצים להקים במה בתוך הפסטיבל ולהביא אליה את האומנים שלנו, את הלהקות הקטנות האלה שאין להן סיכוי להתקבל לליינאפ. אצלנו הן היו מקבלות את החשיפה".
מה היה שונה בפסטיבל הספציפי הזה שדרש תיעוד?
"התיעוד של הפסטיבל הזה הוא כשלעצמו דבר מוזר, כי עשינו פסטיבלים כאלה ואחרים לפני כן והיו אפילו יותר מוצלחים. רזניק, הבמאי, הוא חובב קולנוע, איש כלבבי, מטורלל לחלוטין בקטע טוב, והא היה בא עם מצלמה ומתעד את העשייה שלי בתקופה מסוימת. אני חושב שהוא ראה בי איזו דמות שבאה מהפרוגרסיב, מהסיקסטיז או הסבנטיז. הוא למד אז במכללת ספיר וקרא לחברים שלמדו איתו, שבאו, שמו עלינו מיקרופונים ואמרו – תתנהגו כרגיל".
ואיכשהו אלוהיי הדוקו חייכו אליו. נתקלתם בבעיות כבר מההתחלה.
"מי שרואה את הסרט מבחין שאני קצת לחוץ יתר על המידה. והסיבה לכך היא כי בעלים של מועדון מתחרה שלא אזכיר את שמו ושהיה ממוקם באותו רחוב, פגש אותי במקרה ברחוב לפני תחילת הפסטיבל ואמר לי משהו כמו: 'רימוך, שיהיה לך בהצלחה היום'. ואז הבנתי שהוא בעצם שלח לנו את המשטרה. הפרצוף שלי שם אומר כולו 'מה הולך לקרות? הולכים לגמור ולהרוס לנו את הפסטיבל'. אז מזל שהיינו מוקפים באנשים טובים, אחד מהם היה עורך דין (אחד מפוקדי הפסטיבל, שמבהיר לשוטרים שבאו למקום שאין בסיס חוקי לביקור שלהם - ע"פ) שפשוט נלחם עם השוטרים. אני עומד שם ומתמודד עם החלטות הרות גורל, ובעצם הסרט הזה ממחיש בצורה יפה שלהפיק אירוע וגם לעלות לבמה ולהופיע בו זה יותר מדי. למדתי אחרי כן לנתק את שני הדברים. בסופו של דבר אני נמצא באיזו נקודת זמן שבה אנשים מתחילים להבין סופסוף שיש לי קילומטראז' מאחורי באינדי ובאלטרנטיב. נוצר ריר שהשארתי אחרי, של רוקנ'רול".
ההתפתחות של מה שאפשר לראות בסרט, האמנותית כמו האישית, היא החיבור של כפיר לבת זוגו, ג'קי. כבר כמה שנים שהשניים מתגוררים רשמית בברלין, אבל בפועל נוסעים למרחקים בשבילי וכבישי אירופה כחלק מהצמד "רימוג'קי". הם גם צפויים להעניק הופעה נדירה מייד אחרי ההקרנה של סרטם, אף היא תתקיים בסינמטק. מדובר באחד ההרכבים היותר מעניינים ומרעננים שפועלים היום, מופע ספייס גלאם אור-קולי שמשלב רוק, מטאל, פסיכדליה ופופ עם וידאו ארט וצבעים בוהקים. קשה להסביר את רימוג'קי עבור מי שלא ראה אותם, אבל הנטייה שלהם לאסוף מעריצים ואוהדים שחזו בהם בפעולה מדברת בעד עצמה. ולא מדובר רק בעניין ישראלי מקומי.
"לא עזבנו את הארץ, המשכנו. זה חשוב מאוד להגיד", הוא מתקן. "עשינו המון הפקות בארץ, תמיד דברים מעניינים. שילבתי בהפקות שלנו פרופסורים שלמדתי מהם באוניברסיטה על ארכיאולוגיה ועל היסטוריה, נכנסו לעולם הפרפורמנס והרקדנים, זלגנו מעולם הרוקנ'רול לעולם אלקטרוני. אז הפרויקט של ג'קי ושלי בעצם משלב המון דבריו שקרו לפניו. הופענו יחד בארץ ומתישהו איזה תיירת מצ'כיה ראתה אותנו מופיעים במצפה רמון ואמרה 'וואו, אתם חייבים להגיע עם הדבר הזה לאירופה' ואמרנו 'כן! בואו נמשיך לאירופה!'. כתבנו שירים באנגלית, בנינו לעצמנו מופע שמשלב וידאו, שבסופו של דבר באמת הוביל אותנו לאירופה. ושם היינו 24 שעות עם המופע שלנו. לא ארוחות ערב עם ההורים, לא תערוכה של חבר. שייפנו את המופע ובסופו של דבר אנשים שמים לב שאנחנו מביאים משהו קצת אחר – בגישה, ברצינות, בתפאורה, בשלמות של המופע".
אז המעבר היה ברובו עניין לוגיסטי?
"יכול להיות שרציתי עולם שיש בו יותר במות, יותר הופעות ופסטיבלים, ובעצם לראות אם אנחנו שווים שם משהו. יש אנשים שרוצים להיות טובים מאוד במקום אחד והם מקבלים את האימפקט של זה. נניח להקה שלא יוצאת מישראל, מופיעה בלבונטין, בבארבי, במנורה. אני החלטתי שאני רוצה להיות במלא מקומות. אז כן, זה בא על חשבון זה שאנשים לא תמיד מכירים את השירים ולא יודעים מי אני, אבל נחמד לי שאנחנו יכולים להיות סופרסטארים באיזה עיר בשוויץ. זה משעשע אותי האבסורד של הדברים האלה".
רימוג'קי - נסיכת החלומות - יערות מנשה 2018
לפעמים קשה לתחזק זוגיות ואמנות בדרכים יחד.
"לא עשיתי משהו יותר טוב מזה בחיי. זו גולת הכותרת של חיי, החוויה הזו עם ג'קי. אני אוהב אותה. נכון, נהניתי מהחיים גם לפני שהכרתי אותה, וזה מה שהוביל אותי אליה באיזשהו מקום. מהרגע שפגשתי אותה הייתי מעדיף שהיא תהיה בפריים של כל דבר בחיים שלי, אפילו האף שלה. מצדי לעשות איתה הכל ותמיד. הגעתי עם ג'קי למקום בעשייה שלנו שאמרנו 'איזה כיף, תראו מה אנחנו עושים'. אני מקווה שיש להרבה אנשים את הרגעים האלה שאני וג'קי חווינו. זו החוויה שלי לפחות, לג'קי לפעמים יותר קשה. ברור שכשאנחנו בטור אין לה בית ויש לה מלא חפצים אז צריכים כל הזמן לזרוק אותם. אנחנו נוסעים, אנחנו עייפים, לפעמים ישנים במיטה גרועה, לפעמים חבר'ה גרמנים מכינים לנו אוכל הודי וזה שילוב לא כזה טוב. אנחנו מתחילים להתמקצע בדבר הזה".
האוזן הישראלית יכולה להיות שמרנית בניגוד לזו האירופאית. יש כאן תקרת זכוכית.
"אנחנו מנסים להביא את הדברים האלה שהבאנו מאירופה לישראל דווקא ברגע של חולשה. אנחנו מבינים שרע, אבל אנחנו נשיר לכם פה בעברית. אני רוצה לתת ראש מורם ולהגיד 'חבר'ה, גם על זה אנחנו נלחמים'. כל אחד בישראל נלחם על מה שבא לו, זה מה שלי חשוב, על זה אני נלחם. חופש אמנותי, אנרגיות של אמנות, של פסטיבלים, של עבודה קשה וחופש. המופע הוא כמו תערוכה שלנו. בסופו של דבר אנשים רואים על הבמה בחור ובחורה, זוג שמסתדר ועושה רוקנ'רול יחד. אנחנו נותנים לאנשים איזושהי תקווה במלחמת המינים".
הקרנת הסרט "סוכת חלל" וההופעה של רימוג'קי יתקיימו ב-21 בספטמבר במסגרת פסטיבל סאונדטרק בסינמטק תל אביב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו