"יש משהו לא הוגן בזלזול של האקדמיה כלפי סרטי הבורקס"

"מצ'רלי עד שולי", ספרו החדש והמרתק של ד"ר פבלו אוטין, אינו עוד ספר עיון שגרתי על הקולנוע הישראלי. בתור התחלה, הוא אינו מגביל את עצמו לעיסוק רק בסרטי פסטיבלים אמנותיים, כפי שקורה בדרך כלל. במרכזו ניצבים סרטי הפולחן הישראלים של שנות השבעים (כמו "צ'רלי וחצי", "מציצים" ו"גבעת חלפון אינה עונה"), וניתן למצוא בו גם ניתוחים של להיטים מהשנים האחרונות, כמו "מכתוב" ו"לשחרר את שולי".

בתור המשך, אוטין – שמלמד בחוג לקולנוע וטלוויזיה אוניברסיטת תל אביב ובמכללת בית ברל, ושכותב ביקורות קולנוע ב"הארץ" - אינו דבק בכתיבה אקדמית יבשושית ומקפיד לשלב בספר גם טקסטים אישיים ואוטוביוגרפיים יותר, לצד שיחות מעמיקות עם במאים ישראלים שמציעים מבט מקצועי על הסרטים שנדונים.

התוצאה היא מסע נגיש, מגוון ומלא אהבת קולנוע שמתחיל בז'אנר הקרוי "סרטי יום העצמאות" ומסתיים בסרטים הישראליים העכשוויים שמופקים בהשפעתו ובהשראתו. בין לבין, אוטין מראה כיצד הקלאסיקות של הסבנטיז הפכו ליסודות התרבות העממית בישראל, ומנסה להבין איזה סוג של ישראליות הם מציגים על המסך.

"מצד אחד, כתיבה אקדמית חיה את העולם שלה", מסביר אוטין (47), כאשר אני שואל אותו מדוע בחר בשילוב הסגנוני הייחודי. "היא מנותקת מהסביבה ויש בה משהו מגביל. מצד שני, אני גם אוהב את הכתיבה העיתונאית, המיידית והאינטואיטיבית יותר, שבה אתה מגיב לדברים. והבנתי שבניגוד לספריי הקודמים, הפעם אני רוצה לכתוב ספר שיבטא את שני הצדדים האלה. לא רציתי להסתיר את החלקים האוטוביוגרפיים מאחורי התיאוריה. אבל גם לא רציתי להזניח את המקורות האקדמיים ואת החוקרים הגדולים ואת הרעיונות שלהם. המטרה הייתה ליצור חוויה אקלקטית ואישית יותר. לכתוב בגובה העיניים".

הצדקה נוספת לשילוב הזווית האישית בספר מצויה בפרטי סיפורו של אוטין. הוא עלה לארץ מארגנטינה בגיל 19, ומצא את עצמו אבוד ומבולבל במדינה חדשה וכאוטית שבה לא הכיר לא את השפה ולא את התרבות. מה שסייע לו למצוא את הידיים ואת הרגליים ולצלוח את התקופה הלא פשוטה הזאת, כך מסתבר, הוא דווקא הקולנוע המקומי.

"כשראיתי את 'גבעת חלפון' בפעם הראשונה, לא צחקתי. לא הבנתי את הבדיחות. החבר הישראלי שלי, לעומת זאת, נקרע מצחוק וציטט כל מילה. הרגשתי לא שייך. הרגשתי שאני לא מבין את הסביבה. התחלתי לראות את הסרטים וניסיתי להבין מה אני מפספס. אז כן, ברמה הכי פשוטה ובנאלית, הספר הזה הוא על מהגר שרוצה להבין את החברה, שרוצה להשתייך, שרוצה לקחת חלק במקום הזה שכולם חולקים אותו. לא גדלתי על 'מי מתעסק, זה מיקו'. למדתי את זה בדיעבד".

במובן מסוים, ניסית לפצח את ה-DNA הישראלי באמצעות הקולנוע הישראלי הפופולרי. מה הרכיבים השונים שמרכיבים אותו, לדעתך?

 "קודם כל, הקריצה לקהל. התחושה שהסרט נעשה בשביל הקהל ובשבילך. הסרט מזמין אותך להצטרף ולהיות חלק מהחבורה. לחוות חוויה של שייכות. הדבר השני הוא אלמנט המתיחה. זה משהו שקיים בכל העולם, כמובן, אבל בישראל זה מגיע עם טוויסט של השפלה. המתיחה מתפקדת כסוג של טקס קבלה. כאקט של אהבה. עובדים עליך, אבל אז אתה מצטרף לחבורה ומותח את הבנאדם הבא שמגיע. מדהים לגלות שכל הסרטים הישראליים שנמצאים בטופ – כולם עוסקים במתיחות. 'מכתוב', 'אפס ביחסי אנוש', 'צ'רלי וחצי', 'מציצים', 'אסקימו לימון', 'חגיגה בסנוקר'. אפילו ב'השוטר אזולאי' יש מתיחות. המתיחות היו קיימות בסרטים הישראליים הרבה לפני שהם הפכו לז'אנר בפני עצמו".

"האלמנט האחרון הוא האינטימיות הכפויה. בישראל הכל צפוף מאוד. כולם מתערבים בחיים אחד של השני. אוכלים בפה פתוח. האווירה משפחתית וחמה, גם כשמדובר בזרים. יש אווירה וולגרית ומציצנית. אני עדיין זוכר את ההלם שחוויתי בפעם הראשונה שניסיתי לעלות לאוטובוס בארץ. עם כל הדחיפות והצפיפות, אתה נמצא פתאום במצב אינטימי עם אנשים שאתה בכלל לא מכיר. ואתה לא רוצה לצאת פראייר".

לצד העיסוק בסרטים הישראליים הכי פופולריים, אתה גם נוגע בסרטים פחות מסחריים ופחות קלים לעיכול, כמו "הרחק מהעדרו", למשל, של קרן ידעיה, שהוא סרט מאוד קשה שעוסק בגילוי עריות. חוץ מהעובדה שגם הוא נוצר בישראל, איך הוא משתלב לצד יתר הסרטים?

"שני החלקים של הספר הם כמו מראה. החלק הראשון מדבר על ההמצאה של הישראליות. על הבנייה של ה'ביחד'. ואילו החלק השני מציג את ההתפרקות של הדבר הזה. סרטים כמו 'שבעה' ו'גט', של רונית ושלומי אלקבץ, למשל, עוסקים בהתפרקות של הזוגיות והמשפחה ובביטול של ה'ביחד'. 'הרחק מהעדרו', לעומת זאת, הוא בעצם האנטי תיזה של אורי זוהר. אתה רואה שם את האלימות המינית, שמודחקת בסרטים כמו 'מציצים', מתפוצצת לך בפנים. בסרטים כמו 'ההר', של יעל קיים, ו'כלבת', של אהרן קשלס ונבות פפושדו, שגם להם מוקדשים פרקים, אפשר לראות כיצד אלימות מסוגים אחרים מתפרצת. בשנות השבעים, הנוסחה הזאת המוצאה ופותחה, בידי יוצרים כמו בעז דווידזון, אורי זהר ואסי דיין. ואז הגיעו כל הסרטים האמנותיים של שנות האלפיים והתחילו להגיב על זה".

מה הדבר שהכי הפתיע אותך לגלות תוך כדי העבודה על הספר?

"מאוד הפתיע אותי לגלות את החיבור בין סרטים כמו 'ההתחלפות', של ערן קולירין, או 'הברך', של נדב לפיד, לסרטים משנות השבעים. גם בהם יש וולגריות ומתיחות. כל הרעיון הזה של אינטימיות כפויה. רק אחרי שהתחלתי לנתח את 'הרחק מהעדרו' הבנתי שהדברים האלה בעצם קיימים, בצורות שונות, גם בסרטים הישנים. תמיד חשבתי שהסרטים האמנותיים נמצאים בקטגוריה שונה לגמרי. אבל יש בהם הדהודים של סרטי יום העצמאות, ויש ביניהם קשר. יש בהם משהו מה-DNA הישראלי הזה. זה לא משהו שקיים רק בקומדיות העממיות המצליחות".

בהקדמת הספר אתה כותב בגנות השיח העדתי ומציע להחליף אותו בשיח על ישראליות. למה בעצם?

"יש משהו לא הוגן בזלזול שעולם האקדמיה מפגין כלפי סרטי יום העצמאות וכלפי סרטי הבורקס. אבל מלכתחילה, הדיון ב'סרטי בורקס' מצמצם את השיח לאשכנזים ומזרחים. בספר אני לא עושה את זה. בעיניי זה מפרק את המדינה ומייצר מטענים. מדינת ישראל נמצאת במשבר זהות והיא צריכה להמציא את עצמה מחדש, והתקווה היא שמי שיקרא את הספר יבין שישראל היא משהו אחר, גדול יותר מהשיח העדתי. וגם הקולנוע שלה. צריך להפסיק עם השטויות האלה".

מצ'רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות (הוצאת טנג'יר)