סדרת הסרטים מטופשת אבל לא מדובר בדבר רע

מסרט לסרט, סדרת "יקום המפלצות" של אולפני לג'נדרי הולכת והופכת ליותר ויותר אינפנטילית ומטופשת. במקרה של "גודזילה X קונג: אימפריה חדשה", הסרט החמישי בסדרה, ממש לא בטוח שמדובר בדבר רע.

העלילה, מטבע הדברים, חסרת חשיבות לחלוטין ורק משמשת תירוץ קלוש לארגון מפגש פסגה נוסף בין שתי המפלצות הוותיקות (שמתאחדות כאן כדי להילחם במפלצת חדשה). גם הדמויות האנושיות מגוחכות וחסרות ייחוד, כמובן, אבל הפעם לפחות יש רק ארבע מהן (בניגוד לסרטים הקודמים, שהעמיסו דמויות ודרמה מתישה ללא הבחנה או הצדקה).

רבקה הול, בריאן טיירי הנרי וקיילי הוטל שבים כולם לתפקידים שגילמו ב"גודזילה נגד קונג", ואליהם מצטרף גם דן סטיבנס, בתור וטרינר בריטי חכמולוג שלובש חולצות הוואי. המשימה: למנוע מאיום מפלצתי חדש לגלוש מ"הארץ החלולה" (העולם הפראי והלא מוכר שאליו נשלח קונג בסוף הסרט הקודם) אל תוך העולם שלנו.

כאמור, כל מה שקשור לסיפור ולדמויות האנושיות לא מעניין כלל. באגף המפלצות, לעומת זאת, המצב יותר טוב. את גודזילה ואת קונג אנחנו פוגשים כבר על רקע כתוביות הפתיחה, ויש להודות שהם די חמודים. גודזילה נצפה מנמנם בתוך הקולוסאום ברומא, וקונג נאלץ להתמודד עם כאב שיניים טורדני (וסייד־קיק צעיר).

בניגוד ל"גודזילה", שהוציא את הסדרה לדרך ב־2014 ושהתאפיין בסגנון של סרט אסונות ריאליסטי, האווירה הפעם יותר קרובה ברוחה לסרט מצויר (או למשחק נינטנדו סוויץ'). עד כדי כך שתוך כדי צפייה הייתי צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב שלקוף הגדול קוראים קינג קונג ולא דונקי קונג.

ברור שהבמאי אדם וינגרד פחות או יותר מוציא לצופים את הנשמה עם בדיחות לא מצחיקות, הרפתקאות גנריות סטייל אינדיאנה ג'ונס והסברים מדעיים מקושקשים בדרך אל הקרב הגדול בסוף. אבל כשהקרב הגדול סוף־סוף מגיע, הוא בהחלט מספק את הסחורה (כמובן בהנחה שהסחורה שאתם מצפים שיספקו לכם כוללת קרבות WWF של מפלצות ענקיות על רקע הפירמידות של מצרים וקו החוף של ריו דה ז'נירו).

האלימות המפלצתית נמשכת דקות ארוכות, יוצרת הרס רב, מתהדרת בכוריאוגרפיה לא רעה בכלל, ועל הדרך גם מצליחה להפוך את הסרט מערימת אשפה, לערימת אשפה מבדרת. הדמויות האנושיות נעלמות כליל בהמולה (תודה לאל) ומפנות את הבמה למופע המרכזי.

באופן לא מפתיע, חלקים אלה, שאינם כוללים כל דיאלוג, הם גם החלקים המוצלחים ביותר בסרט. אולי כדאי שהסרט הבא בסדרה יהיה אילם. וללא דמויות אנושיות. ובאורך של חצי שעה.