איזה פספוס של סרט

את הסרטים העלילתיים שנעשו עד היום על מלחמת יום כיפור אפשר לספור על כף יד אחת (והם בעיקר כוללים את "כיפור" המצוין של עמוס גיתאי). אך בתיאום מושלם, רגע לפני שנציין 50 שנה למלחמה הטראומטית והאיומה ההיא, מגיעות אלינו שתי יצירות שמשיבות את הצופים לאירועי אוקטובר 1973.

הראשון, "גולדה", של גיא נתיב, שיעלה לאקרנים בעוד כעשרה ימים, עושה זאת דרך עיניה של ראשת הממשלה לשעבר גולדה מאיר. השני, "המזח", שמוצג כעת בבתי הקולנוע, מתמקד במוצב הדרומי ביותר על גדות תעלת סואץ, ומציג את מה שעבר על החיילים החשופים כאשר הצבא המצרי החל לצלוח את התעלה ולתקוף.

את "המזח", שמוצג באולמות כגרסה מקוצרת של סדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים, שתשודר בקרוב בכאן 11, כתב וביים ליאור חפץ ("הרפתקה בשחקים") והוא מבוסס על הטקסט "הדילמה של הדוקטור", מאת ד"ר נחום ורבין.

אף שמקורותיו הטלוויזיוניים של הסרט ניכרים בו לכל אורכו, הוא עשוי היטב ובהחלט יש בו עניין. בתוך כך, תקציבו הנמוך והאופי האולפני של אתרי הצילום שלו מונעים מהצופים להישאב אל תוכו באופן מלא, ואינם מאפשרים לו להיות אפקטיבי ומטלטל באמת. במרכז הסיפור עומד העימות שמתפתח בין ד"ר ורבין (מיכאל אלוני), רופא מילואימניק מתל אביב שמגיע ל"מזח" זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, לבין מפקד המוצב, סגן שלמה ארדינסט (דניאל גד הסימפטי, "שבאבניקים").

לחיילים במוצב מתברר שהם מוקפים ושאף אחד לא יגיע לחלץ אותם בקרוב, וד"ר ורבין מציע לארגן כניעה מסודרת מול המצרים. כך יהיה ניתן לחדש את אספקת התרופות ולסייע לפצועים הרבים, וכך יהיה ניתן להימנע מעוד אבדות בנפש. הסגן הצעיר, לעומת זאת, אינו מוכן לשקול הנפת דגל לבן בשום פנים ואופן, ומבחינתו חיילי המוצב נדרשים להילחם עד הכדור האחרון.

קשה להישאר אדישים נוכח האירועים הקשים שמתרחשים על המסך, והקונפליקט שמתפתח במוצב מעורר מחשבה ומטופל בתבונה בידי התסריט. אבל למרות מקצועיותו, סרטו של חפץ יותר מדי נקי וסטרילי ולא מספיק כאוטי (גם אווירתית וגם תסריטאית), והתוצאה רחוקה מרמתו של "בופור", למשל (שמתרחש גם הוא בתוך מוצב צפוף וקלאוסטרופובי שמדיף צחנת מוות). ייתכן שעל מסך הטלוויזיה, בגרסתו המלאה, "המזח" יעבוד טוב יותר. אבל בתור סרט, זה פשוט לא מספיק.