הבחירה לעשות את הסרט הזה מעוררת הערצה

כריסטופר נולאן ("ממנטו", "האביר האפל", "דנקרק") הוא אחד הקולנוענים היחידים שפועלים כיום בעולם שיכולים לעשות ככל העולה על רוחם, והבחירה שלו לעשות דווקא את "אופנהיימר" - דרמה ביוגרפית־היסטורית רצינית, שאפתנית ובומבסטית שנמשכת שלוש שעות, ושעוסקת במי שכונה "אבי פצצת האטום", הפיזיקאי היהודי ג'יי. רוברט אופנהיימר - משמחת ומעוררת הערצה.

דרמות אינטליגנטיות לקהל בוגר הפכו למצרך מאוד נדיר בימינו, שלא לדבר על דרמות אינטליגנטיות לקהל בוגר שמתהדרות בתקציב מפלצתי ובצוות שחקנים גדוש כוכבים, ושמצולמות בעזרת מצלמות איימקס ענקיות. במובן הזה, סרטו של נולאן בהחלט מספק את הסחורה ובהחלט שווה צפייה.

ובכל זאת, למרות מעלותיו הברורות, אחרי צפייה אחת "אופנהיימר" אינו מסתמן כ"יצירת המופת הגדולה" של הבמאי הפופולרי. אין בכך לומר שהוא רע, כמובן, כי הוא רחוק מאוד מלהיות רע. יש בו המון עניין ומורכבות, והעשייה שלו מרתקת, מרשימה ומעוררת השתאות לכל אורך הדרך. אבל כן יש בכך לומר שיצאתי ממנו טיפה מאוכזב. בניגוד לסרטים קודמים של נולאן, זה הנוכחי - הראשון שלו שעוסק בדמויות אמיתיות, והראשון שכולל סצנות סקס - לא גרם לי לצמרמורות של עונג או לריגוש יוצא דופן בעת הצפייה בו, ולא יכולתי שלא לחוש שמשהו קצת התפספס לו בדרך אל קו הסיום הפעם.

כרגיל אצל נולאן, גם ב"אופנהיימר" הסיפור מוגש לצופים באופן מקוטע ולא ליניארי, ובעזרת קפיצות בלתי פוסקות בין כמה קווי זמן מקבילים, שהולכים ומתחדדים ככל שהסרט מתקדם. בחלקו הראשון של הסרט אנו מתלווים לאופנהיימר (קיליאן מרפי המצוין) בתקופת לימודיו, פוגשים כמה מעמיתיו הגאונים, למדים מעט על כישוריו המדעיים הפנומנליים (שהופכים אותו לכוכב בקהילה המדעית בארה"ב) ונחשפים לאופיו הלא פשוט (שבא לידי ביטוי בסימפטיה לא בריאה למפלגה הקומוניסטית ובמערכת יחסים הרסנית עם פסיכיאטרית שמגולמת בידי פלורנס פו).

הסרט מעלה הילוך כאשר גנרל אמריקני, בגילומו של מאט דיימון, מגייס את אופנהיימר כדי שיעמוד בראש פרויקט פיתוח נשק גרעיני, שמתנהל בסודיות מוחלטת במדבריות של לוס אלאמוס. המטרה היא להצליח לבנות פצצה גרעינית לפני הנאצים ולהשתמש בה כדי להביא לסיומה של מלחמת העולם השנייה. אבל הבעיה העיקרית שעומדת בפני אופנהיימר וחבריו לצוות היא שאין כל ודאות ששימוש בפצצה שכזאת לא יצית תגובת שרשרת שתשמיד את העולם כולו.

שני צירי עלילה נוספים מתרחשים בשנים שלאחר הפלת הפצצות על הירושימה ונגסקי, ועוסקים בתחושות האשם של אופנהיימר על כך שסיפק למין האנושי כלי נשק שמסוגל להביא להשמדתו, ובניסיונות המתוזמרים של הממשל האמריקני להטיל ספק בפטריוטיות שלו, לקעקע את המוניטין שלו ולהציגו כקומוניסט.

נולאן - שביסס את תסריטו על הספר "פרומתאוס האמריקני", של קאי בירד ומרטין שרווין - מקפץ בין כל זירות ההתרחשות הללו במיומנות רבה (ותוך כדי מעברים תכופים בין צבע לשחור־לבן), והתוצאה מזכירה במידה רבה את הביוגרפיות ההיסטוריות המצוינות של אוליבר סטון משנות ה־90 ("JFK", "ניקסון"). גם בגלל האופן שבו הפאזל הקליידוסקופי נפרש ומורכב על המסך, אבל גם בגלל אווירת הפרנויה הקונספירטיבית (והמאוד מקארתיסטית) שהולכת ומתעצמת ככל שנוקפות הדקות.

מלבד מרפי, דיימון ופו, צוות השחקנים האדיר שהתייצב כדי לעבוד עם נולאן כולל גם את אמילי בלאנט (בתור אשתו הפרגמטית והלא מרוצה של אופנהיימר), קנת בראנה, בני ספדי, גארי אולדמן ועוד. אבל מי שמתעלה מעל כולם הוא ללא ספק רוברט דאוני ג'וניור, שעושה את תפקידו הטוב ביותר זה שנים רבות בתור לואיס סטראוס, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב.

אף ש"אופנהיימר" מכיל כמה וכמה רגעי "וואו", ואף שהסיקוונס הארוך שמציג את הניסוי הגרעיני הראשון הוא טור דה פורס קולנועי שניצב בגאון לצד הישגיו הגדולים ביותר של נולאן - למרבה הצער, המערכה האחרונה והמעט רפטטיבית של הסרט אינה מצליחה להנחית את המהלומה האמוציונלית המיוחלת, והתחושה שהתקבלה אצלי בסופה היא שהפעם השלם קטן מסך חלקיו.

מצד אחד, נולאן הניח על המסך אפוס מקורי, נועז ומעורר מחשבה, שעוסק באחת הדמויות המשמעותיות ביותר והאניגמטיות ביותר של המאה ה־20. מצד שני, "אופנהיימר" מסתיים בסוג של אנטי־קליימקס שגורם לך לשאול "זהו?". קצת בעיה כשמדובר בסרט שבו מפוצצים פצצת אטום.

ציון: 8