לקראת הגעתם לישראל, האחים ששינו את עולם הקולנוע בראיון מיוחד

בקריירה קולנועית מהוללת ויוצאת דופן באיכותה, שנפרסת על פני ארבעה עשורים של עשייה, האחים הבלגים ז'אן־פייר ולוק דארדן ביססו את מעמדם כשניים מהקולות המשמעותיים והחיוניים ביותר של הקולנוע העולמי. סרטיהם הריאליסטיים, המינימליסטיים וחסרי הפשרות מתרכזים שוב ושוב בדמויות משולי החברה, ומעניקים ייצוג דרמטי ורגשי לאלה שקולם לא נשמע בדרך כלל.

עד היום, שניים מסרטיהם - "רוזטה" (1999) ו"הילד" (2005) - זכו בפרס דקל הזהב בקאן (הישג נדיר ביותר), ולא יהיה זה מוגזם לומר שסגנונם המחוספס, המיידי והכה מזוהה שינה את הדרך שבה ה"מציאות" מקבלת ביטוי קולנועי. בסוף השבוע הקרוב האחים יגיעו לפסטיבל הקולנוע ירושלים כדי לקבל אות כבוד מטעם הפסטיבל, וכדי להיות נוכחים בהקרנה של סרטם האחרון (והמצוין), "טורי ולוקיטה" (מחר, שישי, ב־13:00 במוזיאון הסובלנות), שמוצג כחלק מרטרוספקטיבה מקיפה ומכובדת של יצירתם.

"כבר היינו בישראל פעמיים בעבר", אומר ז'אן־פייר (72) בראיון מיוחד שנערך לרגל בואם של האחים ארצה. "הפעם הראשונה היתה ב־2003, כשהגענו להציג את סרטנו, 'הבן'. יש לנו זיכרונות מצוינים מהביקור הזה. נוצר דו־שיח מאוד מעניין סביב הסרט וסביב נושאים נוספים".

יש לכם תוכניות לביקור הנוכחי?

"ראיתי שהפעם יש סיור מאורגן בירושלים מטעם הפסטיבל. חוץ מזה לא יהיה לנו הרבה זמן פנוי. אבל למזלי, אני אשאר בתל אביב אחר כך לעוד ארבעה ימים עם אשתי".

הסגנון הקולנועי הכמו־דוקומנטרי שלכם הפך עם השנים למאוד מזוהה ומשפיע. תהיתי כיצד הוא התפתח, וכמה הוא הושפע מהתנועה הקולנועית הדנית "דוגמה 95" שצמחה במקביל אליכם, במחצית השנייה של שנות ה־90.

לדברי לוק, "בהחלט יש קשר לדוגמה. אבל הסגנון שלנו התפתח בעיקר בעקבות הניסיון האישי שלנו. היתה לנו חוויה רעה מאוד עם סרט שעשינו ב־1992, ובעקבותיו החלטנו לבצע כל מיני שינויים. בסרט 'ההבטחה' (שיצא ב־1996 ושסימן את היציאה לדרך סגנונית חדשה; י"ק) ניסינו לעשות משהו יותר פשוט ויותר מינימליסטי מאשר בעבר. לא לקחנו שחקנים גדולים, לא לקחנו צלמים עם זיקה טכנית. ניסינו לגשת אל הדברים אחרת, צילמנו בסדר כרונולוגי, התחלנו לעשות את הדברים בקצב אישי יותר".

יש בסרטים שלכם משהו שהוא מעבר ל"בידור". אפשר לומר שיש להם גם תפקיד מוסרי וחברתי. איך הגורמים האלה באים לידי ביטוי כשאתם ניגשים לצלם פרויקט חדש?

"אלה דברים שמאוד חשובים לנו. אבל בו בזמן, הסיפור שאנחנו מספרים צריך להיות נטוע במציאות", אומר ז'אן־פייר. "אנחנו תמיד מקווים שלצופה יהיה מפגש אמיתי עם הדמויות, שהן יהיו אנושיות. אלה לא אנשים שקופים, אלה אנשי שוליים. אבל אנחנו ממרכזים אותם. אנחנו לא מראים אותם כמקרים סוציאליים, אלא כבני אדם. המטרה היא שהמפגש עם הדמויות ירגש ואולי ישנה טיפה את הצופים".

אתם סבורים שהקולנוע יכול לייצר אמפתיה?

לדברי לוק, "כן, בהחלט. לקולנוע יש כוח לייצר הזדהות, ובזמן סרט הצופה עשוי להזדהות עם דמויות ששונות ממנו לחלוטין. סטרייט יכול להזדהות עם הומו, גבר יכול להזדהות עם אישה, לבן יכול להזדהות עם שחור, ערבי יכול להזדהות עם יהודי. בכית, צחקת במשך שעה וחצי, אז אולי תהיה לזה השפעה עליך ותוכל למצוא את הקשר הנוסף הזה. אולי תוכל להשתמש בתחושה הזאת שהיתה לך בזמן הסרט בחיים האמיתיים, ולהתקרב לדמויות שלא הכרת קודם לכן".

מבין הסרטים שעשיתם, יש אחד שקרוב לליבכם באופן מיוחד?

"'רוזטה'. זה הסרט הראשון שבו הרגשנו שמשהו מתחיל לזוז בסגנון הקולנועי שלנו. מכיוון שהרבה מאוד אנשים גם ראו אותו, מאז אנחנו גם משתדלים לא לחזור על עצמנו ולעשות עוד סרטים כמוהו".
ז'אן־פייר מוסיף: "'הבחירה של לורנה'. אני חושב שזו הדמות הכי מורכבת ומתוחכמת שכתבנו".

האחים כהן החליטו להתפצל לפני כמה שנים. עבר לכם פעם בראש לנסות לעבוד בנפרד? בכל זאת, אתם עובדים כבר יותר מ־40 שנה יחד. איך אתם גורמים לזה להחזיק מעמד? מה הסוד שלכם?

"אי אפשר להסביר את זה, ואולי מוטב שכך. אנחנו אחים. יש לנו הרבה חוויות משותפות, ויש הרבה סיבות לכך שאנחנו עובדים טוב יחד. לי אין תוכניות צדדיות לעשות משהו לבד. אנחנו סוג של מפלצת - ארבע עיניים, ארבע ידיים. אולי אם אעשה את זה לבד זה לא יעבוד בצורה כל כך טובה ומעניינת".
לוק: "עוד לא סיפרתי לאחי שאני מתכנן לעשות קומדיה מוזיקלית".
ז'אן־פייר צוחק: "אל תשכח להזמין אותי לפרמיירה!".
לוק: "חכה, יכול להיות שאבקש ממך לכתוב את המוזיקה".