אוהבים אקשן? אם יש סרט שחובה לראות בקולנוע - מצאנו לכם אותו

כיאה לאפוס אקשן ענק ומופרע לחלוטין שנמשך כמעט שלוש שעות, לוקח ל"ג'ון וויק 4" הרבה מאוד זמן להגיע לאן שהוא מנסה להגיע, ולפרקים ניתן אפילו לומר שהוא כמעט מצליח להוכיח לצופים שיש דבר כזה "יותר מדי מדבר טוב".

אבל כשקיאנו ריבס, ששב לנעליו של המתנקש הרצחני והבלתי ניתן לעצירה ג'ון וויק, נכנס סוף סוף לפריז - אחרי שעתיים תמימות של סרט, יש לציין - והגראנד פינאלה המטורפת סוף סוף מתחילה, הכל נשכח ונסלח.

עד לאותו הרגע, הפרק הרביעי והמוגזם מכולם בסדרת האקשן המצליחה והמסוגננת, בעיקר עסוק בלספק למעריצים עוד מאותו הדבר. עוד קרבות ענק עם נחל אינסופי של בריונים אנונימיים שמחוסלים בזה אחר זה באופן מרשים ומאוד אכזרי, עוד שיחות לא נגמרות (ומאוד רציניות) על החוקים הנוקשים (והלגמרי מגוחכים) של עולם המתנקשים הסודי (שבו חברים וויק וחבריו/יריביו), עוד דמויות משנה מיותרות ועלילות משנה מסורבלות, עוד סצינות שבהן עובדות המנהלה החרוצות (והמקועקעות כולן, כמובן) מתקתקות על מכונות הכתיבה המיושנות שלהן ומעדכנות את סכום הפרס שיינתן למי שיצליח להרוג את וויק.

זאת ועוד: עוד קפיצות מלוקיישן מרהיב אחד ללוקיישן מרהיב אחר, ומעיר בירה נוצצת אחת לעיר בירה נוצצת אחרת (התחנות הפעם כוללות את ניו יורק, טוקיו, ברלין, וכאמור, גם את פריז).

מצד אחד, כמו בכל סרטי הסדרה, זה כיף. הכוריאוגרפיה מושקעת ומופרעת כתמיד, יש שפע של סטייל (וגם קצת הומור), שחקני המשנה (כוכבי הז'אנר האגדיים דוני ין וסקוט אדקינס, בין השאר) אדירים ברמות, וריבס נותן את הלב ואת הנשמה לכל אורך הדרך המפרכת, כפי שרק הוא יודע (והוא עוד שנייה בן שישים, כן?).

מצד שני, לא אשקר לכם, זה גם די מתיש. כי כמה אפשר להקשיב לנאומים המרושעים (והדי מאוסים) של הנבל המנוול והבלתי נסבל (ביל סקארסגארד)? וכמה קרבות (מרשימים ככל שיהיו) אפשר לצלוח עד שמגיעים לפואנטה הבלתי נמנעת? די הרבה, מסתבר. בכל זאת, שלוש שעות.

סדרת ג'ון וויק היא תקלה מופלאה. הסרט הראשון (והטוב בסדרה), שיצא לאקרנים לפני תשע שנים (ונמשך 101 דקות בלבד), כמעט ופסח על בתי הקולנוע והלך היישר לווידיאו. אף אחד לא ציפה ממנו לשום דבר, ואף אחד לא חשב שהוא יהפוך בחלוף כמה שנים למותג האקשן המוביל בעולם. אבל הנה, זה קרה.

תוך כדי, הפשטות האלגנטית והחסכונית של הסרט הראשון – שבו ריבס יצא לנקום בגנגסטרים המטופשים שהרגו את הכלבלב החמוד שלו – פינתה את מקומה לעוד ועוד פרטים מיותרים שגרמו לסרטים להתנפח כמו בלון. התסריטאים החלו ב"בניית עולם" והחליטו להסביר לנו את כל האינטריגות הפנימיות של אגודת המתנקשים ולהראות לנו "איך זה עובד" מבפנים. אבל בינינו? זה לא באמת כל כך מעניין, וזה לא באמת כל כך נחוץ.

במילים אחרות, אין כל הצדקה לכך ש"ג'ון וויק 4" נמשך כמעט שלוש שעות. אמנם נהניתי מחלקים רבים שלו. אבל אם לדבר בכנות, היו גם חלקים שאיימו להרדים אותי, ואין ספק שאם היצירה הזאת הייתה מהודקת יותר (וקצרה בחמישים דקות עד שעה) היא הייתה אפקטיבית, קטלנית ועדיפה בהרבה.

בתוך כך, כאמור בתחילה, המערכה השלישית של הסרט, שמביאה את גיבורנו לפריז לעימות הסופי מול אויביו, היא באמת משהו מיוחד. פשוט מאסטר-קלאס באקשן קולנועי שמאפשר לבמאי צ'אד סטהלסקי (שחתום על כל סרטי הסדרה) ולצמד כוכביו – ריבס ודוני ין - להוכיח את יכולותיהם באופן מלהיב, מרהיב ומכאיב.

הסצנה בשער הניצחון, הסצנה בבית הנטוש (שמצולמת בחלקה הגדול מלמעלה), הסצנה על המדרגות (שללא ספק תהפוך לקלאסיקה), וכמובן, הדו קרב שמביא את העסק לסופו הבלתי נמנע - זוהי סיומת גרנדיוזית, אופראית ומפוארת שדואגת להשכיח את כל מגרעותיו של הסרט, ושגורמת לסרטי פעולה אחרים מהתקופה האחרונה להסמיק מבושה. אם אתם אוהבים סרטי פעולה אתם באמת חייבים לראות את זה. ורצוי מאוד בקולנוע.

"ג'ון וויק 4", ציון: 8