החצי הראשון של "בבילון" - האפוס ההוליוודי הדקדנטי והמוגזם לחלוטין של התסריטאי־במאי דמיאן שאזל ("לה לה לנד"), שנמשך קצת יותר משלוש שעות - מדגדג את השלמות.
במקבץ מסחרר של סיקוונסים וירטואוזיים, סוחפים ומתוזמרים לעילא, שאזל ממקד את מצלמתו חסרת המנוחה בחופן דמויות שמחפשות את מזלן בתעשיית הקולנוע, רגע לפני סופו של עידן הסרט האילם. התוצאה מרשימה, מרהיבה ומענגת ברמות.
בין השאר, הצופים פוגשים את מנואל (דייגו קלווה), עובד הפקה זוטר ממקסיקו; את נלי (מרגו רובי המצוינת), שחקנית אלמונית שחולמת להיות כוכבת ענק; את ג'ק (בראד פיט המצוין גם הוא), שחקן מפורסם ושרמנטי שמחליף נשים כמו גרביים; את סידני (ג'ובאן אדפו), החצוצרן השחור; את ליידי פיי (לי ג'ון לי), הזמרת הפתיינית מהמזרח הרחוק, ועוד.
בחצי השעה הראשונה של הסרט כל החבר'ה הנ"ל מסתובבים במסיבה ראוותנית ורווית חטאים שמתקיימת באחוזתו המבודדת של מפיק מצליח, ואילו בבוקר למחרת כולם נפגשים על סט צילומים ענק וכאוטי שבו מצטלמים כחצי תריסר סרטים בו בזמן.
שאזל, שלא מוריד את הרגל מהדוושה לרגע, נמצא בחלקים אלה במיטבו, ובעזרת עריכה קצבית ומדויקת ומוזיקה נהדרת (שעליה חתום שותפו הקבוע, ג'סטין הורביץ) הוא מצליח לבנות מומנטום אדיר ונדיר, שמיטיב להזכיר לנו למה אנחנו כל כך אוהבים קולנוע.
למרבה הצער, חציו השני של "בבילון" - שמוקדש בעיקרו לתהליך הנפילה האיטי והכואב של דמויותיו, לאחר המעבר לסרטים עם סאונד - אינו משתווה לחצי הראשון. התסריט של שאזל לוקח כמה פניות פחות מוצלחות, המומנטום מתמסמס והסרט מתבלגן ונחלש באופן משמעותי.
עם זאת, למרות העובדה שהמערכה השלישית של הסרט מכילה לא מעט בעיות, ולמרות העובדה ששאזל לא באמת מצליח להגיע לרמתן של יצירות המופת שמתדלקות את החזון האמנותי השאפתני והיומרני שלו, לא תמצאו ב"בבילון" רגע דל ובאמת קשה שלא לשאוב הנאה מהמהומה הגרנדיוזית שמתחוללת בכל העת על המסך (בהנחה שאין לכם בעיה עם סרטים של שלוש שעות או רתיעה מסרטים שמכילים כמויות גדולות של הפרשות גופניות שונות, כמובן). בסך הכל אהבתי מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו