הסרט הזה הוא אחד מהפספוסים הגדולים של נטפליקס

38 שנה לאחר שהספר ראה אור, נואה באומבך הרים את הכפפה ועשה את העיבוד הקולנועי ל"רעש לבן" • התוצאה: יצירה ארוכה מדי ומבולגנת מדי שלא מצליחה להעביר שום מסר בצורה משכנעת

מתוך הסרט. מאבד את תנופתו ואת חינניותו בהדרגה

38 שנה לאחר שהספר ראה אור, "רעש לבן", האלגוריה הסאטירית הנבואית והמהוללת של הסופר האמריקאי הדגול דון דלילו, מגיעה סוף־סוף למסך - ואני כותב "סוף־סוף" בעיקר מפני שנעשו כבר ניסיונות רבים לעבד את הספר לקולנוע, ולא מפני שמישהו באמת חיכה שזה יקרה (למיטב ידיעתי לפחות).

באופן מפתיע, מי שלקח על עצמו לבסוף את מלאכת העיבוד הוא דווקא נואה באומבך, תסריטאי ובמאי שידוע יותר בזכות דרמות קומיות ריאליסטיות (כמו "פרנסס הא", "חיים בין השורות" ו"סיפור נישואים"). "רעש לבן" (שעלה בסוף השבוע בנטפליקס) הוא אכן סרט שונה מאוד ממה שהורגלנו לקבל מבאומבך עד עתה, גם בגודלו וגם במידת השאפתנות שלו. למרבה הצער, מדובר גם באחד מסרטיו הפחות אחידים והפחות מוצלחים.

עלילת הסרט מתרחשת בעיירת קולג' בדיונית באמצע שנות ה־80, והסיפור נסוב סביב ג'ק גלאדני (אדם דרייבר) – פרופסור פופולרי ללימודי היטלר שחי חיים נוחים למראה עם אשתו באבט (גרטה גרוויג) וארבעת ילדיהם. הם מוצפים בגירויים אינסופיים, והם מדחיקים את החרדות הקיומיות שלהם באמצעות כימיקלים, צפייה באסונות בטלוויזיה וביקורים תכופים בסופרמרקט הענק והצבעוני.
לאחר שרכבת משא שמובילה חומרים כימיים מסוכנים מתרסקת בסמוך ומייצרת ענן שחור גדול ומאיים, ג'ק, משפחתו וכל השכנים נכנסים לרכבי הסטיישן שלהם ונמלטים. חרדת המוות הופכת למוחשית ומאלצת את ג'ק לעשות משהו בנדון.

מתוך הסרט. שונה מאוד ממה שהורגלנו לקבל מבאומבך,

"רעש לבן" אינו סרט בלתי מעניין, והדבר נכון בעיקר לגבי חלקו הראשון. גם אם הם כבר לא חדשניים במיוחד, הרעיונות "הגדולים" של דלילו על אודות צרכנות אובססיבית ורעש אינסופי כפתרונות וכהסחת דעת תמידית מסופנו הבלתי נמנע, עדיין רלוונטיים מאוד, והם אף מקבלים חיזוק בזכות תלותנו באינטרנט (שלא היה קיים כשהספר נכתב) ומגיפת הקורונה (שיש בינה לבין האירוע האקולוגי שמכה בעיירה לא מעט קווי דמיון).

עם זאת, הנאמנות הגבוהה של באומבך לטקסט והאופנים שבהם הוא מבקש לדלג בין האירועים ובין הנושאים השונים שהעסיקו את דלילו, מניבים ברדק ברברני שמאבד את תנופתו ואת חינניותו בהדרגה (ושמבהיר שבאומבך נמצא הרחק מחוץ לאזור הנוחות שלו).

הדמויות מדקלמות דיאלוגים שנונים (ולפרקים אף מבריקים) מתוך הספר, אך הן אינן משכנעות לרגע בתור בני אדם, ואורכו של הסרט (יותר משעתיים) מחליש את עוצמת מסריו ומדגיש את העובדה שמה שהקדים את זמנו באמצע שנות ה־80 - כבר הפך מזמן למובן מאליו. ההמלצה שלי? תקראו את הספר במקום לצפות בסרט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר