האיש שקשה לדמיין את הקולנוע בלעדיו: פרידה מגודאר

עד כלות הנשימה: הבמאי ז'אן לוק גודאר, שמת בגיל 91, היה מגדולי המהפכניים הקולנועיים בכל הזמנים. הוא שבר את כל החוקים וכתב אותם מחדש. הוא הזריק חיים חדשים אל תוך המדיום ושינה את התחביר הסינמטי. גודאר המציא אסתטיקה קולנועית חדשה וטבע משפטים אלמותיים כמו: "כל מה שצריך כדי לעשות סרט זה אישה ואקדח", "לסיפור צריכים להיות התחלה, אמצע וסוף, אבל לא בהכרח בסדר הזה", או "קולנוע זה אמת בעשרים וארבע פריימים לשנייה". אמירות יוצאות הדופן שממשיכות להדהד עד היום (למרות שלא תמיד זוכרים למי לייחס אותם).

הגל החדש הצרפתי

בשנות השישים שינה גודאר את פני הקולנוע יחד עם חבריו לגל החדש הצרפתי (פרנסואה טריפו, קלוד שברול, אריק רוהמר). הסרטים שיצר באותם שנים – "עד כלות הנשימה" (1960), "לחיות את חייה" (1962), "הבוז" (1963), "חבורה נפרדת" (1964), "פיירו המשוגע" (1965) ועוד – הם הסרטים שבזכותם ייזכר, ובצדק גמור. הם רלוונטיים, אפקטיביים ובעלי עוצמה וחיות גם היום. הסטייל שנוטף מהם ומכוכביהם הכריזמטיים והסקסיים - ז'אן פול בלמונדו, אנה קארינה, ג'ין סיברג, מישל פיקולי, בריז'יט ברדו - לעולם לא ייצא מן האופנה. לספונטניות ולרעננות שלהם אין תאריך תפוגה. הרומנטיקה והנאיביות שלהם אף פעם לא יפסיקו להשפיע על הדורות הצעירים (על אלה שיודעים מה טוב בשבילם, לפחות).

לקראת סוף שנות השישים, ואחרי "סוף שבוע" (1967) הפרוע, החתרני והפוליטי במיוחד, גודאר לקח פנייה חדה לשוליים המרקסיסטיים-סוציאליסטיים והחל לעשות סרטים עוד יותר פוליטיים ועוד יותר ניסיוניים. השפעתו ומרכזיותו הלכה ודעכה, וכך גם הפופולריות שלו. במקביל הלך גודאר והקצין ואף מעידים כי הפך לאדם לא נעים. הוא הרבה להסתכסך ונודע כמיזנטרופ וכחרא של בנאדם. אבל גם שונאיו הודו שהוא היה גאון.

לטרנטינו אין מושג מהחיים שלו

קשה להמעיט בהשפעה שהייתה לגודאר על הקולנוע ההוליוודי של שנות השבעים, כמו גם על יוצרים עכשוויים יותר, כמו לארס פון טרייר, ג'ים ג'רמוש, מרטין סקורסזה ועוד. קוונטין טרנטינו קרא לחברת ההפקה שלו "A Band Apart", כמחווה משובשת לאחד מסרטיו המוקדמים של גודאר. כשנשאל על כך, גודאר אמר בבוז שסרטיו של טרנטינו הם כלום בעיניו ושהעובדה שהבמאי האמריקאי בחר באחד מסרטיו הפחות טובים כדי לעשות את המחווה שלו, היא הוכחה לכך שאין לו מושג מהחיים שלו.

על אף שהאימפקט שלהם היה כאין וכאפס לעומת סרטיו הראשונים, גם בסרטיו המאוחרים - כמו "המוזיקה שלנו" (2004) ו"שלום לשפה" (2014), שהיה בתלת ממד – גודאר לא חדל לחפש דרכים לחדש ולחתור כנגד המוסכמות הקולנועיות המקובלות. הוא היה השריד האחרון למהפכה הקולנועית המדהימה שהתחוללה בצרפת בשנות השישים. קשה לדמיין את הקולנוע כפי שהוא היום ללא סרטיו.