דרמות רומנטיות תקופתיות הן אחד הז'אנרים הלעוסים ביותר בהוליווד. על כל מקרה שעבד היטב, יש דוגמאות שלא השאירו אחריהן חותם חיובי, כמו "נערת בולין האחרת", שגם השמות הנוצצים של נטלי פורטמן וסקרלט ג'והנסון לא הצילו אותו מתהום השכחה.
"שירת סרטני הנהר", המבוסס על ספרה של דליה אוונס, שמכר יותר מ-15 מיליון עותקים ברחבי העולם, הוא מאותם הסרטים שלא נזכה לדבר עליהם לטובה בעתיד, אם בכלל.
הסרט עוקב אחר קאיה, נערה שכל בני משפחתה עזבו אותה בילדותה ושגידלה את עצמה לבדה בביצה בצפון קרוליינה. הרוב המוחלט של אנשי העיירה שבה היא גרה נידו אותה מבלי שניסו להכיר אותה, ואף העניקו לה את שם הגנאי "נערת הביצה". אף שפיתחה יכולות הסתגלות והישרדות מפתיעות, חייה משתנים כשהיא מפתחת מערכת יחסים רומנטית עם שני צעירים מהכפר, ומובן שהכל מסתבך עוד יותר כשהיא הופכת לחשודה המרכזית ברציחתו של אחד מהם.
המשולש הרומנטי שבמרכזו עומדת קאיה (בגילומה מעורר החמלה של דייזי אדגר-ג'ונס מ"אנשים נורמלים") לא מצליח לסחוף אחריו את הצופה, כשבשום שלב לא נוצרת אמפתיה כלפי המעורבים בו. שחקנים נאים לעין אינם ערובה להעברת כימיה מוצלחת בין שחקנים, וזו תחושה שאי אפשר להתנער ממנה במהלך הצפייה. גם סצנות בית המשפט, שבהן הצעירה טוענת לחפותה, לא משאירות רושם כלשהו אלא בעיקר מותירות את הצופה אדיש.
"שירת סרטני הנהר" מנסה לזגזג מהרומנטיקה אל המותחן המשפטי, אך הבמאית אוליביה ניומן נכשלת בכך. היא ניסתה להביא למסך הגדול דרמה סוחפת ומרגשת, אך במקום זאת היא הגישה לקהל מנת שאריות קרה ודלוחה, שאף חימום ותיבול נוסף לא יצליחו להציל מאבדון.
