מצעד הגאווה: חמישה סרטי להט"ב שאתם חייבים לראות

העולם עשה דרך ארוכה מאז 2005, השנה שבה יצא לאקרנים "הר ברוקבק". דרמת הקאובויים הרומנטית והמהפכנית של אנג לי, שבה כיכבו ג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר, אמנם הצליחה בקופות באופן חסר תקדים וזכתה למועמדויות רבות לאוסקר - אך באותה תקופה, לא היו יותר מדי סרטי מיינסטרים שעסקו באהבה חד-מינית או שהתהדרו בגיבורים גאים.

היום, כך נדמה, המצב שונה מאוד, ולראיה, הרכבת הרשימה הזאת, שמתמקדת רק בסרטים שנעשו בשנים האחרונות, הייתה משימה הרבה יותר קשה מהצפוי. לא משום שההיצע דל, אלא פשוט מפני שיש כל כך הרבה סרטים טובים (ואף מצוינים) שנאלצו להישאר בחוץ. אולי בפעם הבאה. חודש גאווה שמח!

קרול (2015)

סרטו המהולל של טוד היינס, שמבוסס על ספרה פורץ הדרך של פטרישיה הייסמית' ("הכישרון של מר ריפלי"), שאותו פרסמה ב-1952 תחת שם בדוי, מגולל סיפור אהבה אסור בין שתי נשים בארצות הברית השמרנית של שנות ה-50.

קייט בלאנשט מגלמת את קרול, עקרת בית נשואה ואמידה שמצויה בהליכי פרידה מבעלה המניפולטיבי והכוחני, ואילו רוני מארה מגלמת את תרז, צלמת צעירה וחסרת ביטחון שנשבית בקסמיה של קרול באופן מוחלט. עד כאן הכל טוב ויפה. אבל כיצד יוכלו לממש את אהבתן? ומה בעלה של קרול יעשה כשיגלה עם מי היא מסתובבת בלילות?

בדומה ל"הרחק מגן עדן", יצירת מופת מוקדמת יותר של היינס, "קרול" הוא סרט יפהפה ומלא איפוק שנראה ונשמע כמו מלודרמה הוליוודית שהופקה בתקופה שבה היא מתרחשת. כל פריים שלו הוא כמו מנה עיקרית במסעדת גורמה, והעיצוב האמנותי שלו עשיר, מוקפד ומאלף.

התשוקה בוערת, הלב דואב, הרגשות מסחררים ומאיימים לפרוץ החוצה מבית החזה - ובאופן יוצא דופן (ומרענן), הפתרון שהגורל מזמן לשתי הגיבורות שלנו דווקא אינו טראגי. אולי בשל כך "קרול" גם נבחר לסרט הלהט"בי הגדול בכל הזמנים בסקר שנערך ב-2016 בידי מכון הקולנוע הבריטי.

אור ירח (2016)

סרטו זוכה האוסקר של התסריטאי-במאי בארי ג'נקינס הוא דרמת התבגרות קטנה, חכמה ומרגשת שמערבבת בין "הסמויה" לבין "הר ברוקבק".

הסרט מחולק לשלושה פרקים, שמתרחשים בתקופות שונות, ושעוסקים כולם בשיירון – נער שחור, עני ומופנם שגדל באחת משכונות המצוקה של מיאמי בשנות ה-80. בפרק הראשון שיירון מתוודע לסוחר הסמים השכונתי, חואן (מהרשלה עלי), וזה לוקח אותו תחת כנפו ומספק לו מעט תשומת לב אבהית. בפרק השני, שמתרחש כששיירון כבר נמצא בתיכון, גיבורנו ממשיך לסבול מהתנכלויותיהם של בני כיתתו, ומפתח במקביל חברות אמיצה עם נער בשם קווין, שמבין לליבו. הפרק השלישי, לעומת זאת, קופץ עשר שנים קדימה ומציג תפנית מפתיעה שמביאה את הסיפור אל קו הסיום באופן עוצמתי ולא צפוי.

"אור ירח" הוא כל כולו מופת של מחוות וניואנסים והוא מהווה אנטי-תזה מרתקת לסרטיו הלוחמניים של ספייק לי. בניגוד ללי, שנוטה להעביר את המסרים שלו בצעקות, ג'נקינס לוחש, ובאופן פלאי, זה מתברר כלא פחות אפקטיבי. זהו סרט הומניסטי, סובלני ואופטימי שמתגנב אל תוך הלב ותוקע שם שורש. זהו סרט שמחולל שינוי זעיר אך משמעותי בתפיסותיהם של צופיו מבלי שיהיו ערים לכך. זהו סרט עדין, יפה ואמפטי על בחור בודד שזקוק לאהבה. כמו כולנו.

אישה פנטסטית (2017)

סרטו של הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו, שקטף את פרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר ב-2018, עוסק במרינה – מלצרית/זמרת טרנסג'נדרית שנאבקת על הזכות להתאבל בכבוד, לאחר שאהוב לבה, אורלנדו, מת לפתע.

למרות שהייתה אהבה גדולה בין השניים, משפחתו השמרנית של אורלנדו מסתכלת על מרינה בעין עקומה ומתנהגת אליה בחשדנות ובחוסר כבוד. הם דורשים שתפנה מיד את הדירה שחלקה עם בן זוגה ומזהירים אותה שלא תחשוב אפילו להגיע לבית הלוויות כדי לחלוק לאורלנדו כבוד אחרון.

אך מרינה, שמגולמת בידי השחקנית/זמרת הטרנסג'נדרית דניאלה וגה, לא תוותר בקלות. היא עומדת מול הסביבה העוינת בביטחון עצמי מרשים ומעורר התפעלות, ואינה נותנת להשפלות הלא נגמרות שהיא סופגת לשבור את רוחה.

"אישה פנטסטית" הוא סרט רגיש, עצוב ואלגנטי שנעזר בכמה רגעים סוריאליסטיים יפים כדי להעביר את המסר האוניברסלי והסובלני שלו, ו-וגה מותירה רושם מצוין בתפקידה הקולנועי הראשון.

"120 פעימות בדקה" (2017)

סרטו האינפורמטיבי, המרגש ומעורר ההשראה של התסריטאי-במאי רובן קמפילו, שקטף את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, מתרחש בתחילת שנות ה-90 ומתחקה אחר חבורה של צעירים פריזאיים חולי איידס שנלחמת על חייהם ועל זכויותיהם מול הממסד והחברה הצרפתית במסגרת הקבוצה האקטיביסטית "Act Up".

התסריט הסמי אוטוביוגרפי שחיבר קמפילו יחד עם פיליפ מנגאו (בהתבסס על חוויותיהם כחברי הקבוצה), משלב בחוכמה וברגישות בין האישי לפוליטי, בין האינטימי לקבוצתי, ובין תשוקה למוות, וכל אלה מסייעים לסרט להיות הרבה יותר מסתם עוד "סרט נושא".

הנשק העיקרי של "120 פעימות לדקה" הוא חוסר הסנטימנטליות שלו. קשה לדמיין סרט הוליוודי שמעז להתמודד עם נושאים דומים בצורה כל כך ישירה וכנה – ללא גיבורים מובהקים שהקהל יכול להזדהות עימם (ע"ע "מועדון הלקוחות של דאלאס"), וללא ניצחונות משפטיים דרמטיים (ע"ע "פילדלפיה"). אבל קמפילו אינו מאבד את הפוקוס לרגע. באופן מדהים, התחושה שהסרט מותיר בסיום הצפייה בו היא לא תחושה של מוות, אלא תחושה של חיים.

"דיוקן של נערה עולה באש" (2019)

סרטה המרהיב של התסריטאית-במאית סלין סיאמה עוסק ברומן חטוף ובלתי אפשרי שמתרחש לקראת סוף המאה ה-18 ונסוב סביב שתי נשים – אלואיז (אדל האנל), בת אצולה מרדנית שאינה מעוניינת להינשא, ומריאן (נעמי מרלאן), ציירת ממושמעת שמגיעה לאחוזת החוף המבודדת שבה שוהה אלואיז על-מנת לצייר פורטרט שלה ללא ידיעתה.

אלואיז החשדנית והקשוחה חושפת את עצמה בפני בת הלוויה שלה באיטיות מפתה, ואילו מריאן, שקצת מאבדת את שיווי המשקל שלה (תוך כדי שהיא מנסה לזכור את תווי הפנים של אלואיז ולצייר את הדיוקן שלה מהזיכרון), חושפת את הסיבה האמיתית שלשמה הגיעה לשהות באחוזה.

הממד הפוליטי-חתרני של "דיוקן של נערה עולה באש" אמנם נוכח לכל אורכו, אך למרבה המזל, הוא אינו מעיק יתר על מידה ואינו מסיח את הדעת מהדמויות הראשיות ו/או מהרגשות העזים שהן מבטאות. האנל (שלמרבה הצער הודיעה לאחרונה על פרישתה ממשחק) מגישה הופעה אינטנסיבית ונהדרת, ומרלאן למעשה משלימה אותה – גם מבחינת המראה, וגם מבחינת האופי וההתנהגות.

בתוך כך, סיאמה מנווטת את היצירה בתבונה ובעדינות, מניחה על המסך חופן פריימים שלא תשכחו במהרה, ושומרת כמה הפתעות נחמדות לסוף. התוצאה היא חוויה רומנטית מיוחדת, מרגשת וסוערת שאינה דומה לשום דבר אחר שראיתם בשנים האחרונות.