"אל תשליכני לעת זקנה", נאמר בפסוק מספר תהלים. מגיפת הקורונה השליכה גם השליכה: לא רק שפשתה והרגה בעיקר באוכלוסיית הזקנים, אלא גם היכתה בחיי הזקנים שלא נדבקו בה - שיבשה קשות את קשריהם עם העולם, ובראש ובראשונה עם משפחותיהם. אחת התוצאות הקשות של ההתמודדות עם המגיפה היתה כפיית הריחוק הארוך בין סבים וסבתות לנכדיהם.
בזמן הסגר שהוטל על ישראל, התקשורת האלקטרונית והכתובה הציגה תמונות מכמירות לב: לדוגמה, סבתא מנופפת ביד גרומה לנכדתה הצעירה מעבר לגדר או מבעד לחלון, או סדר פסח שבו בני המשפחה חוגגים איש־איש בביתו, מאוחדים רק באמצעות הזום. אבל הופיעו גם דיווחים משמחי לב, למשל, כתבה על נכד שעבר לגור עם סבו הגלמוד. וכמו כדי לרמוז על מה שארב מעבר לפינה, ממש לפני התפרצות הקורונה בארץ ראה אור (בהוצאת מטר) ספרו של ד"ר עלי כ"ץ, "הקן שאינו מתרוקן", המבטיח בכותרת המשנה שלו "שיחות ותובנות על כל מה שלא העזתם לדבר עליו בקשר שבין סבתות וסבים לבין הורים ונכדים".
"הקורונה נתנה לנו הזדמנות להציץ, כאילו מתוך מכונת זמן, בכל הנושאים הסבוכים והבלתי מדוברים שכתוב עליהם בספר", אומר כ"ץ בראיון בעקבות הופעת ספרו, "רעייתי ואני ערכנו בליל הסדר פגישת זום משפחתית עם שלושת ילדינו הנשואים וששת נכדינו. על מסך המחשב התגלה לפנינו העתיד: שלוש משפחות נפלאות הסבו בגאווה גדולה, כל אחת בנפרד, לשולחן מושקע, עמוס אוכל שהכינו לבדם, והם כולם מסתדרים לגמרי בלעדינו. בזמן המגיפה הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שהילדים הבוגרים שלי באמת דואגים לי. הם לקחו לרגע את שרביט השלטון. אבל עלתה בדעתי גם מחשבה מאיימת: לא רק שהם מסתדרים היטב בלעדיי, אלא הם אפילו פורחים".
נכדים זה שמחה?
ד"ר עלי כ"ץ הוא פסיכולוג קליני בכיר, שייחד עשרות שנים לעבודה טיפולית ולמחקר על היחסים בין הורים לילדים. הוא ניהל מוסדות פסיכיאטריים ומרצה באקדמיה ובפני הקהל הרחב, לאחרונה גם עם בנו, עובד סוציאלי קליני. ספריו הקודמים – "אוּף, גוזל" (מודן, 1999) ו"אינטליגנציה אבהית" (מטר, 2009) – נלמדים ומצוטטים עד היום. את "הקן שאינו מתרוקן", השלישי בספריו, התחיל לכתוב לפני כעשור, כשנולדו שני נכדיו הראשונים, ונוסף על האושר וההתרגשות נתקל, יחד עם רעייתו, אלן, בנושאים סבוכים וכואבים, שמעטים מאוד דיברו עליהם.
סבתות וסבים, אומרת הקלישאה, נהנים מהנכדים שלהם יותר מאשר מילדיהם. והבדיחה אומרת שהיו מעדיפים לדלג על הילדים ולהגיע ישירות אל הנכדים. אלא שהנכדים מסבים לא רק אושר, נחת וגאווה. יש גם רגשות אחרים, שעליהם מדברים פחות. סבתות וסבים עשויים לחוש מפח נפש, עלבון ותרעומת ביחס לנכדים. הם עלולים לחשוש מניצול, או לחשוד שהנכדים מבקרים אצלם רק מתוך חובה, ובה בעת להרגיש שהם מתחרים עם המחותנים על ליבם של הנכדים. גם בלב ההורים הצעירים לנכדים יש לא פעם רגשות אמביוולנטיים כלפי הוריהם: למשל, תחרות בין אחים על תשומת לב או על ירושה, או תשישות ותסכול מהצורך לטפל בהורים מזדקנים. על כל אלה ועוד מרחיב ד"ר כ"ץ בספר החדש המתמקד בקשר הרב־דורי הסבוך שבין סבתות וסבים לילדים ולנכדים.
"במחקר שערכתי, בראיונות, וכמובן גם בחוויה האישית של רעייתי ושלי, הסבוּת מתגלה כסבוכה בדרכים רבות לא פחות מן ההורות ולעיתים אף יותר", מספר כ"ץ, "כאבא, האהבה ותחושת השייכות היו מאוד פשוטות וברורות. אבל כיום אנחנו לעיתים תוהים: האם הילדים והנכדים באים אלינו מרצונם? והאם התמיכה שלנו בנכדים תימשך לעד?"
התמיכה המערערת
התמיכה המגוונת שסבתות וסבים נדרשים להעניק לילדיהם ולנכדים שלהם, לפעמים שלא ברצון מלא, היא נושא טעון שעלה בהרבה מהראיונות ומהשיחות שביסוד הספר. "כל עזרה עם הנכדים מתורגמת בשורה התחתונה לכסף", הוא אומר, "ההורים הצעירים לא מצליחים לסיים את החודש בלי עזרת ההורים - סבתא וסבא. העזרה היא כלכלית, אבל גם טכנית. להוציא את הילדים מהגן או מבית הספר, להסיע לחוגים - זאת ממש משרה מלאה, שלא תמיד היא פשוטה לסבים ולסבתות. אישה אחת סיפרה לי שהיא דוחה את היציאה שלה לפנסיה, כי היא פשוט חוששת שברגע שהיא תפסיק לעבוד, הילדים 'ידרשו' ממנה להיות מטפלת במשרה מלאה".
אבל גם לילדים לא פשוט לבקש עזרה, למשל להרגיש בגיל 40 שהם עדיין תלויים בהורים.
"נכון מאוד. הורים צעירים רבים שראיינתי דיברו על מסע ההשפלה שהם עוברים בכל חודש בגלל הצורך התמידי בעזרה מההורים. אבל שברגע שסבתא וסבא נעשים מעורבים כל כך בחיי היום־יום של הילדים והנכדים, הם גם מרגישים שיש להם הרשות, ואף החובה, לתת עצות, להתערב ולמתוח ביקורת. מעורבות היתר גם גורמת לביקורת יתר".
אז האם, לדעתך, אסור לסבתות ולסבים להגיד לילדים מה הם באמת חושבים ומרגישים?
"זאת שאלה מאוד סבוכה. אני מאמין שהערך החשוב ביותר בכל קשר אנושי הוא הכנות. אבל יש כאלה שמעוותים את ערך הכנות ומנצלים אותו כדי להיות ביקורתיים ללא הצדקה ולשמר את הצורך שלהם בשליטה. כשסבתא קונה לנכדה שלה מעיל, אחרי שנוכחה לדעת שהנכדה לא באה לגן עם מעיל בימים קרים, היא בעצם מעבירה מסר לבן שלה ולכלתה שהם לא הורים טובים ושהיא יודעת טוב יותר מהם מה לעשות. אנשים בני 40 לא צריכים ולא רוצים לשמוע מסרים כאלה מההורים שלהם. הרבה פעמים הביקורת הסמויה שלנו מושלכת גם על הכלות והחתנים".
אתה מתאר בספר עוד נגזרות לתמיכה בילדים ובנכדים, למשל, הקנאה האפשרית בין ארבעת הסבים והסבתות.
"הקנאה הזאת מעיקה וסבוכה. היא מזכירה לי את הקנאה שבין הורים גרושים - שניהם יודעים שילד זקוק לאמא ולאבא אוהבים, אבל כל אחד מהם חש מאוים כשהוא מרגיש שלילד כיף יותר עם ההורה האחר. סבים וסבתות מעמיסים על הנכדים מתנות וסוכריות אולי כסוג של "שוחד". בין הסבים קיימת תחרות סמויה על קניית ליבו של הנכד, והספר רווי בדוגמאות ובסיפורים על כך".
למות ולהישאר בחיים
ד"ר כ"ץ מפגין פתיחות וכנות שאינן שגורות אצל כל חוקר. כך בכתיבה שלו וכך בדבריו בראיון - בעצם נטייתו לשתף את הקוראים בחייו האישיים ובחייו המקצועיים כאחד. ובאמת, "הקן שאינו מתרוקן" מציע תרכובת מחכימה של תובנות שכ"ץ הפיק לא רק משפע הראיונות והפגישות הטיפוליות שקיים, או ממעגל שיח של סבתות וסבים שהתכנסו בחצר ביתו לדון בנושא הסבוּת, אלא בראש ובראשונה מניסיונו האישי כסבא.
אתה משתמש בסיפורים האישיים שלך כדי להקנות לבוש משעשע ונוגע ללב לתיאור החוויות של סבתות וסבים.
"נכון. אני מזכיר, למשל, אירוע שבו נסענו לשבוע לסיציליה, ואני, בשמחה גדולה, ישבתי עם שני נכדים שלי בספסל האחורי של המכונית ושעשעתי אותם, וכולם היו מאושרים. אני סבא משקיע, שנותן את כל כולו ותמיד מוכן לשחק, להשתולל ולהקשיב. אחרי כמה שעות של נסיעה עצרנו להפסקה, וכשהתחלתי לטפס למושב האחורי השניים עשו פרצוף חמוץ והתחילו לצעוק במקהלה: 'לא רוצים את סבא, לא רוצים את סבא'. מאוד נעלבתי, כמובן, וכבר עלו לי בראש מחשבות נקם קטנות. למשל, לקנות בהפגנתיות מתנות מרשימות לנכדים אחרים שלי, הילדים של בני, כך ששני החוצפנים הקטנים יקנאו וילמדו לקח. ברור שלא עשיתי את זה. הבנתי שהם ילדים וכך ילדים מתנהגים לפעמים".
האמת היא, אומר כ"ץ, "שרגשות כאלה של עלבון, של תהייה אם הם באמת אוהבים אותי, מעולם לא עלו בדעתי עם הילדים שלי. הקשר עם הנכדים הוא אחר. הילדים שלנו מצפים מאיתנו שנאהב את הנכדים כאילו הם ממש בשר מבשרנו. אבל האמת היא שהם לא הילדים שלנו.
"הקלישאה אומרת, בצדק, שכיף להיות סבים וסבתות, כי אנחנו משחקים עם הנכדים ואז מחזירים אותם להורים שלהם. אבל אנחנו, הסבים והסבתות, לפעמים מרגישים כמו סוג של צעצוע. לעיתים קרובות אנחנו גם חשים בלחץ גדול בגלל כובד האחריות שמוטל עלינו. אחרי הכל, כשאנחנו נמצאים עם הנכדים, הילדים שלנו מפקידים בידינו את הדבר הכי יקר להם בחיים. לחלקנו זה גורם 'ללכת על ביצים' ולהיזהר כל הזמן".
אתה מרגיש שההורים הצעירים מסתכלים עליך עצמך, ואולי על סבתות וסבים בכלל, בעין ביקורתית, כאילו הם כל הזמן בודקים אתכם?
"ההורים הצעירים בוודאי מעבירים את המסר לסבים וסבתות שהדברים אמורים להתנהל על פי הקודים שלהם. וזה לא פשוט לנו כי אנחנו, אחרי הכל, ההורים שלהם. קשה לנו להפנים שהילדים האהובים שלנו, שהיו במשך שנים הדבר הכי משמעותי בחיינו, החליפו ברגע אחד את הנאמנות שלהם. הם שייכים היום לבן זוג או לבת זוג, ויש להם ילדים ומשפחה משלהם, ואנחנו רק חלק קטן ממכלול החיים שלהם. אנחנו עדיין רואים בהם את מרכז עולמנו, אבל התחושה הזו לא הדדית".
הספר מציג דיאלוג נוקב בין הורים צעירים לסבתות ולסבים. בתוך כך אתה מדגים התבוננות נדיבה, חומלת ומצחיקה. ברוח זו, איזו עצה תוכל לתת לזקנים, שהם הורים מבוגרים?
"לפני כמה חודשים נתתי הרצאה על 'הורות אידיאלית' ופתחתי אותה באמירה שהורה אידיאלי הוא הורה מת. האנשים היו בהלם. אבל האמת המטאפורית היא שיש רגע בחיים שבו ההורים, בתפקידם המסורתי, נהפכים למיותרים. זאת משמעות האמירה 'המלך מת, יחי המלך החדש'. הדבר החשוב שאני רוצה לומר הוא שיש דרך 'למות' בלי למות. אנחנו צריכים ללמוד להמליך את הילדים שלנו ולהעביר להם את שרביט המלוכה בעודנו בריאים ומלאי כוח. זה חסר ערך לעשות את זה כשאנחנו תשושים וזקנים. אנחנו חייבים ללמוד לוותר קצת על שליטה, גם בענייני כסף, מתוך עוצמה ובחירה, ולא מתוך רפיסות, חוסר אונים או חלילה מוות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
