הראיון עם הסופרת האנגלייה ויקטוריה היסלופ, שספר הביכורים שלה, "האי של סופייה", היה להיט עולמי לפני קצת יותר מעשור, מתחיל בסדרת שאלות שלה על מצב הקורונה בישראל. "כל שיחה בימים האלה מתחילה בענייני המגיפה", היא אומרת, אולי בהתנצלות על התעניינותה באופן שבו ישראל התמודדה עם המגיפה. מביתה שבכרתים היא מתפעלת ממספר הישראלים שמגיעים לחופשה באי. "בריטים אין פה בכלל, צרפתים ורוסים יש קצת, וישראלים - המון", היא אומרת.

ההתעניינות של היסלופ במגיפה אינה מקרית: ספרה החדש, "לילה אחד באוגוסט" (תרגמה שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות אחרונות), שהוא ספר ההמשך ל"האי של סופייה", נולד מתוך המגיפה. לא רק משום שהוא החל להיכתב בתקופת הסגר, אלא משום שגם הוא, כמו "האי של סופייה" שקדם לו, עוסק בצרעת, שנחשבה בעבר למחלה חשוכת מרפא וכפתה על החולים בה בידוד במושבות מצורעים מיוחדות. אחת המושבות הללו, אי המצורעים סְפִּינָלוֹנְגָה, הוא העוגן שסביבו נטווים שני הספרים.

"לולא המגיפה, הספר הזה לא היה נכתב. אף פעם לא תכננתי לכתוב ספר המשך ל'האי של סופייה'. אהבתי שסוף הספר משאיר קצוות חופשיים ומקום לדמיון. אבל אז, בחודש מארס 2020, בריטניה היתה בדרך לסגר, ואמי מתה. היא היתה בת 92, והחברה הכי טובה שלי. בגלל שחייתה בדיור מוגן, לא היינו רשאים לבקר אותה במשך עשרה ימים, עד שפתאום קיבלתי שיחת טלפון - לא היינו מורשים אפילו לקיים לוויה.

"בתוך כך, נהיה קצת מפחיד בלונדון: הסופרמרקטים התרוקנו מסחורות, היה הרבה פחד, ואנחנו עזבנו את העיר לאזור הכפרי. באותו זמן חשבתי הרבה על ספינלונגה, מתוך הדמיון בין האי לבין חיינו - הבידוד, האבל, הפחד ממחלה חשוכת מרפא, המשפחות שמופרדות. היה לי צורך עצום לכתוב, ליצור לעצמי סביבה מוגנת, שבה אהיה בשליטה על הדברים".

היסלופ, בת 62, נשואה לעיתונאי איאן היסלופ, עורך מגזין האקטואליה "Private Eye", ולהם שני ילדים. במשך שנים היא עבדה כעיתונאית בתחום התיירות, עד שבאחת מנסיעות הקיץ המשפחתיות לכרתים, בגיל 40 פלוס, היא התוודעה לאי המצורעים ספינלונגה, והמפגש הפך את חייה. מאז היא מבלה חצי מזמנה בכרתים, והשנה אף קיבלה אזרחות של כבוד מטעם ראש ממשלת יוון לכבוד פעילותה לקידום התרבות היוונית בעולם. זאת, אף על פי שאין לה כל קשר משפחתי ליוון, ועד לאותו יום גורלי ב־2001 היא ביקרה בה רק כתיירת מן המניין.

"כמו דיבוק"

על מה שקרה באותו יום, לפני 20 שנה בדיוק, מספרת היסלופ גם באחרית הדבר לספר: באותה חופשה משפחתית בכרתים, אחרי שמיצו את כל האטרקציות באזור, היא מצאה במדריך הטיולים אזכור של אי קטן בשם ספינלונגה, אי מצורעים שננטש עם גילוי התרופה לצרעת בשנת 1957.
היסלופ ומשפחתה הספיקו לעלות על האונייה האחרונה לאותו יום, אבל מה שראתה שם באותו אחר הצהריים השפיע עליה עד כדי כך שהיא התחילה לכתוב את הרומן הראשון שלה עוד באותה חופשה.
בתחילה, בהיעדר נייר, כתבה על גבי דף ההוראות שהשאירו אחריהם בעלי הבית שבו התגוררו.
מה קרה שם, באותו יום באי, שהפך את חייך?
"היתה לי השראה, אני לא יודעת להסביר את זה. אם לא הייתי מבקרת באי באותו יום, אני חושבת שלא הייתי כותבת רומן לעולם. זה היה המפגש הספציפי עם האי באותו רגע - הרעיון בא מבחוץ, לא ממני. לא יכולתי שלא לכתוב, זה היה כמו דיבוק. אחרי הביקור הראשוני הזה חזרתי לאי עם אמי למשך כמה שבועות, ועליתי יום־יום על האונייה אל האי, עד שהאנשים שניהלו את האוניות האלה הפסיקו לקחת ממני כסף. הם בטח חשבו שאני קצת משונה".

"האי אף פעם לא הולך"

במבט לאחור, היא חושבת שמה שהפתיע אותה כל כך היה הגילוי שאי המצורעים הנטוש לא היה קודר כלל: אף על פי שהוא כבר לא היה מיושב, נותרה בו אווירה חמימה ושמחה, שרידי וילונות ואדניות מטופחות, והיא הבינה שחולי הצרעת שהוגלו אליו לא הגיעו לשם רק כדי למות בו, אלא כדי לחיות בו.

צרעת אמנם נתפסה לאורך הדורות כמחלה מעוררת אימה, שבאה לידי ביטוי בנגעים ובעיוותים גופניים וגרמה למוות מתוך סבל ממושך, אבל תקופת הדגירה של המחלה היתה ממושכת מאוד, ולעיתים חולים חיו עשרות שנים מבלי שהסימפטומים התפתחו. היום גם יודעים שעל אף הפחד העצום ממגע עם מצורעים והנידוי שלהם למושבות מצורעים - בפועל שיעור ההדבקה במחלה נמוך מאוד, וכ־95 אחוזים מהאוכלוסייה מחוסנים נגד חיידקי המחלה באופן טבעי.

"לצרעת יש סטיגמה שאין לשום מחלה אחרת", אומרת היסלופ, "אף על פי שיש תרופה למחלה והיא זמינה בחינם לכל חולה צרעת בעולם, יש עדיין מקומות, כמו בנגלדש והודו, שבהם המחלה מתפשטת, ואם אדם מאובחן עם צרעת הוא מנודה מהקהילה. אלה דעות קדומות שקשה להילחם בהן. בזכות הטיפול החולים כבר לא מידבקים, אבל הם נשארים באותן מושבות מצורעים כי הקהילות שלהם דוחות אותם. המגיפה החריפה את מצבם: אנשים לא הולכים לאבחון בזמן כי אסור להם לצאת מהבתים, ועד שהם מטופלים המחלה מחמירה".
למה את חושבת שצרעת מפחידה כל כך? זה סמל?
"כן, הפחד של אנשים מהצרעת, מהגוף שמשנה צורה, הוא עמוק וישן. אבל לא רק הצרעת עצמה היא סמל תרבותי, אלא גם הבידוד שהיא מביאה איתה. הרעיון של חיים על אי אולי מסמל את הקיום האנושי בכלל".
וזה גם תיאר את המציאות הקונקרטית של חיינו בשנה האחרונה.
"אני חושבת שבכל דבר שאנחנו כותבים יש אלמנט אוטוביוגרפי. הרי אפילו ספרות המדע הבדיוני שתיארה מפגשים עם חייזרים - אפשר לקרוא אותה כסמל להפרדה בזמן המלחמה הקרה. זה לא מקרי שחזרתי אל הדמויות של 'האי של סופייה' דווקא בזמן הזה. אבל המפגש עם האי הקונקרטי היה גם אופטימי. האנשים המבודדים על ספינלונגה יצרו קהילה. הם תמכו זה בזה, האי לא היה מקום אומלל.

"זה נוגע גם לתקופה שבה אנחנו חיים. הרבה אנשים נאלצו לחיות בבידוד עם משפחותיהם. וגם מי שיש להם ילדים גדולים - הילדים חזרו הביתה. איבדנו מהאטרקציות של בילויים וחברים, אבל כמה מהימים האלה היו מאוד שמחים. אצלנו בבית הילדים הגדולים חזרו הביתה וציירנו פורטרטים אחד של השני. יהיו לי זיכרונות יפים של התקופה הזאת".

לאחר צאת "האי של סופייה" הפכה ויקטוריה היסלופ לשגרירה של ארגון "לֵפְּרָה" לקידום המודעות לחולי צרעת - בסוף הספר החדש היא אף מצרפת את פרטי הארגון לצורך תרומות - והיא מעורבת בשלל יוזמות שקשורות לאי ולחולי צרעת: סדרות טלוויזיה, הפקות מוזיקליות, סרט דוקומנטרי, גרסה של הספר לילדים, ואף ניסיון להכריז על האי כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו.

במובן מסוים, אפשר לומר שמאז אותו ביקור לא ממש עזבת את האי.
"האי הוא חלק בלתי נפרד מחיי. הוא מאוד קרוב לכאן", היא מסמנת את כיוונו בחלון הגדול שלצידה, בביתה שבכרתים, "ממש כאן, מאחורי המצוק הזה. האי אף פעם לא הולך".