פרק לקריאה | "השקרן הקטן" מאת מיץ' אלבום

חסד של אמת

באחד מימי ראשון, בסתיו 1942, לאזארה לוקח את ניקו, פאני וסבסטיאן למקום קבורתם של הוריו, קצת מחוץ לשערי העיר במזרח סלוניקי. באותם ימים היה זה בית הקברות היהודי הגדול בעולם, וחלק מהקברים בו היו בני מאות
שנים.

"נאנו," ניקו שואל כשהם מטפסים על גבעה, "מי האדם הכי זקן שקבור כאן?"

"לא מישהו שהכרתי," לאזארה עונה.

"יש פה קברים מהמאה השבע-עשרה," סבסטיאן אומר.

"ברצינות?" פאני אומרת.

"זה נכון, קראתי את זה," סבסטיאן אומר.

"אני לא רוצה שיקברו אותי בשום מקום," ניקו אומר.

"אנחנו יכולים לזרוק אותך לים," סבסטיאן אומר.

"זה לא יפה," פאני אומרת.

ניקו מחייך אליה.

"זה היה בצחוק," סבסטיאן אומר. הוא מרגיש שהוא מתלהט מסומק.

הם מתקדמים דרך המצבות הגדולות, הקרובות זו אל זו ומכסות את האדמה מכל העברים. לבסוף הם מוצאים את קברי הוריו של לאזארה. לאזארה נושם עמוק ועוצם עיניים. הוא רוכן מעט, ממולל את זקנו ומתחיל למלמל את מילות התפילה בעברית.

ניקו מביט. ואז גם הוא עוצם את עיניו ומתנדנד לפנים ולאחור.

"הוא אפילו לא יודע את המילים," סבסטיאן לוחש
לפאני.

"אז למה הוא עושה את זה?"

"אני לא יודע. ככה הוא."

כשלאזארה מסיים הוא יורד לעמידה על הברכיים ומוציא מטלית מכיסו. יש לו מימיית מים קטנה, והוא מרטיב את המטלית ומתחיל לנגב את המצבה.

"נאנו, למה אתה עושה את זה?" ניקו שואל.

"כדי לכבד את הסבא רבא והסבתא רבתא שלכם."

"אני יכול לעזור?"

לאזארה תולש פיסה מהמטלית. ניקו לוקח אותה ויורד לישיבה שפופה מול האבן. פאני משתופפת לידו, וגם סבסטיאן. עד מהרה כל הארבעה מוחים אבק מהמצבות.

"לזה אנחנו קוראים 'חסד של אמת'," לאזארה אומר בעברית. "אתם יודעים מה זה חסד של אמת, כן, ילדים? תסתכלו עלי."

הם מפסיקים לנגב.

"כשאתם עושים למען מישהו משהו שאי-אפשר לעולם לצפות לגמול עליו. כמו לנקות קברים של מתים. זה חסד של אמת."

הוא מנמיך את קולו. "קל להיות נחמד כשמקבלים משהו בתמורה. קשה יותר כשאף אחד לא יודע שאתם עושים מעשה טוב, חוץ מכם."

הילדים ממשיכים לנקות. אחרי שניקוּ את שני הקברים, ניקו קם וניגש אל קבר אחר.

"בואו," הוא אומר ומסתכל לאחור.

"לאן?" סבסטיאן שואל.

"בואו ננקה גם את שלהם."

סבסטיאן קם. גם פאני קמה. עד מהרה שלושתם טובלים מטליות במים ומנקים בזו אחר זו את המצבות של אנשים זרים. לאזארה עוצם את עיניו ומלמל תפילת הודיה.

לאחר מכן הם הולכים הביתה בתוך רסיסי שמש סתווית. ניקו מחזיק בידו של סבו. פאני שרה. סבסטיאן מזמזם איתה. זאת תהיה הפעם האחרונה שמישהו מהם יבקר בבית הקברות הזה. כעבור שלושה חודשים המקום ייהרס כליל.

קודם לוקחים את החנות...

ניקו אהב את הריח של חנות הטבק שהיתה לאביו בקומת הקרקע מתחת למשרדים של עסקי יצוא הטבק של המשפחה. ניקו היה רץ לחנות אחרי הלימודים, פותח את הדלת ומתמסר לניחוח העצי המתקתק. עד סוף ימיו הוא יקשר את הריח הזה עם אביו.

יום אחד, בינואר 1943, בשעה שלב הניח קופסת סיגרים חדשה על מדף, נכנסו לחנות שני גברים. ניקו ישב בפינה וצייר קריקטורות בפנקס. סבסטיאן טאטא מאחורי הקופה.

"שלום לכם," אמר לב.

שני הגברים היו יוונים, אחד מהם היה גבוה, האחר גוץ. לב זיהה את הגבוה כלקוח מזדמן שקנה טבק יקר למקטרתו. שני האורחים הביטו זה בזה במבוכה.

"יש בעיה?" שאל לב.

"סליחה," אמר הגבוה. "אנחנו רק... מופתעים לראות אותך פה."

"מה מפתיע בזה? זאת החנות שלי."

הגוץ הרים דף נייר.

"אבל לא, תראה," הוא אמר. "כבר לא."

לב התקרב אליהם ועיין בגיליון. כשהוא קרא את המילים, הוא נתקף צמרמורת מחליאה.

שירות להעברת רכוש יהודי

בזאת אנחנו מביאים לידיעתכם כי החנות ברחוב ווֹסטי 10 השייכת ליהודי לב קריספיס נמסרת לידיכם. אתם מתבקשים לסור בתוך יום אל השירות המצוין לעיל כדי לקבל את החנות שצוינה לעיל.

לב חזר וקרא את המילים. הוא לא ידע מה פגע בו יותר — גזלת החנות שלו או העובדה שהכוחות הזרים מתייחסים אליו כאל "היהודי לב קריספיס".

"חשבנו שכבר עזבת את החנות," אמר האיש.

לב החמיץ פנים. "למה לי לעזוב את החנות שלי?"

"פאפא?" אמר ניקו.

לב פסע אל האנשים. "תקשיבו. אני פתחתי את החנות הזאת. בניתי מעליה את החברה שלי. כל מה שאתם רואים כאן, הטבק, הסיגרים, המקטרות, הכול — אני שילמתי תמורתם."

"אולי נחזור מחר," גמגם הגוץ.

שותפו כחכח בגרונו. "אבל כפי שאתה רואה, מר קריספיס, החנות נמסרה לנו. זה כתוב במפורש..."

"לא מעניין אותי מה כתוב!" צעק לב וחטף את הנייר. "אתם לא מתביישים? זאת החנות שלי!"

פיו של ניקו נשמט. סבסטיאן אחז בכוח במטאטא. בדיוק באותו רגע התקרב למקום רכב צבאי, ושני קצינים נאצים במדים יצאו ממנו. לב הביט בנייר שבידיו והדף אותו בחזרה לידיהם של הזרים.

כעבור עשר דקות הוצעדו לב, ניקו וסבסטיאן אל הדלת ונדחפו החוצה מאחור. זאת היתה הפעם האחרונה שרגלם דרכה בחנות הטבק. הם לא הורשו אפילו לקחת את מעיליהם.

...אחר כך לוקחים את התפילה

בשבת שלאחר מכן הלכו לאזארה, ניקו וסבסטיאן לבית הכנסת לתפילת שחרית. לאזארה התעקש לקחת את הבנים מדי שבת כדי להבטיח שיקיימו את המצוות וילמדו לקרוא עברית מהסידור.

ניקו לבש אפודה מעל חולצה קצרת שרוולים. סבסטיאן לבש ז'קט, עניבה, כתפיות, וכיוון שכבר חגג בר מצווה, היה לו תיק משלו לטלית, כמו של סבו. היום היה בהיר, והבנים עשו תחרות בהליכה — הם קפצו ממרצפת למרצפת והשתדלו לא לדרוך על החריצים ביניהן.

"פספסת," אמר סבסטיאן.

"גם אתה," אמר ניקו.

"לא נכון."

ניקו הרים את מבטו.

"תראה, הנה פאני!"

סבסטיאן הסתכל מעבר לכביש וראה את פאני ואת אביה, גם הם בדרך לבית הכנסת. פאני נופפה להם, וניקו החזיר נפנוף, אבל סבסטיאן השפיל את מבטו.

"אתה רוצה לנשק אותה," אמר ניקו בלחש.

"לא נכון."

"כן נכון."

"לא נכון!"

"מי מנשק את מי?" שאל לאזארה.

"ניקו משקר," אמר סבסטיאן.

"אני לא משקר. אתה רוצה לנשק אותה. אמרת לי."

"לא היית צריך לגלות את זה!" אמר סבסטיאן. פניו האדימו. ניקו הביט בלאזארה, וסבו הניע אצבע לעברו.

"אם הוא אמר לך משהו בסוד, אסור לך לגלות."

"סליחה, נאנו."

"תגיד סליחה לאחיך."

"סליחה, סבסטיאן."

סבסטיאן קפץ את שפתיו.

"בוא נראה מי משיג?" אמר ניקו.

חיוך פשט על פניו של סבסטיאן. הוא ידע שהוא מהיר מאחיו הצעיר. הוא ידע שפאני תראה אותם רצים.

"רוץ!" הוא צעק ופתח בריצה.

ניקו רדף אחריו בצעקות, "הֵי!" אבל סבסטיאן היה רחוק מלפנים וצחק, וגם ניקו החל לצחוק. סבסטיאן הגיע לפינת הרחוב בתקווה שעיניה המעריצות של פאני נעוצות בו. כשפנה לרחוב הבא שמע את צעדיו של ניקו.

לפתע סבסטיאן נעצר, וניקו נתקל בו מאחור וכמעט הפיל אותו. ממול, בפתח בית הכנסת, עמדו שלושה חיילים נאצים עם רובים משתלשלים מכתפיהם. הם עישנו סיגריות. אחד מהם הבחין בטלית של סבסטיאן.

"היום אין כנסייה, יהודי," הוא אמר.

סבסטיאן בלע את רוקו. הוא פסע לאחור. הוא ראה עוד גרמנים יוצאים מבית הכנסת עם ארגזים בידיהם.

ניקו התקדם מעט. "אבל אנחנו באים בכל שבת."

החייל הביט בילד הבלונדיני.

"למה אתה בא הנה, ילד? אתה בטח לא חזיר יהודי כמוהו."

ניקו העיף מבט בסבסטיאן, שנענע את ראשו כדי שניקו יגיד לא.

"אני יווני ויהודי," אמר ניקו. "אבל לא חזיר."

"אז מאיפה יש לך שיער בלונדיני כזה?" החייל חייך. "אולי אמא שלך אהבה גרמנים?"

"כן," הוסיף חייל אחר. "אולי היא היתה בביקור בברלין לפני עשר שנים בערך?"

הם צחקו, אבל ניקו לא הבין למה. לפני שהספיק להגיב הרגיש שתי ידיים על כתפיו. הוא הרים את מבטו וראה את סבו.

"בואו, ילדים," הוא לחש.

הם פנו אל הרחוב הבא, ושם הצטלבה דרכם עם פאני ואביה, ולאזארה אמר להם בלחש שהחל מעכשיו, גם בית הכנסת, כמו הרבה דברים אחרים בסלוניקי, כבר לא שלהם.

"אנחנו הולכים הביתה, נאנו?" שאל ניקו.

"לא לפני שנתפלל."

"אבל הקֶליָה סגור."

"אנחנו לא צריכים בניין."

חמישתם הלכו לנמל. הם מצאו קטע מרוצף פנוי על שפת המים, לאזארה הוציא את הסידור שלו והחל לדקלם, והאחרים עשו כמותו ונעו לפנים ולאחור איתו. פאני עמדה ליד הבנים ואביה פקח עין בדאגה, שמא יופיעו חיילים גרמנים. בחצי השעה שהם התפללו, חגו מעליהם ציפורים, ועוברים ושבים נעצו מבטים. ניקו שאל בלחש, "על מה נתפלל?" לאזארה, בלי לפקוח עיניים, השיב, "נודה לאלוהים על כל הטוב שבעולם."

הוא השתתק.

"ונתפלל שהמלחמה הזאת תיגמר."

...ואז לוקחים את הבית

עד שמלאו לו אחת-עשרה, הכיר ניקו רק בית אחד. זה היה בית טורי דו-קומתי ברחוב קלֶסוּרַס מס' 3, והיו לו קירות טיח לבנים, דלת עץ ותריסים חומים בכל החלונות. עץ שיטה שנטעו שנים רבות לפני כן ניצב בחזית. עם בוא האביב, עליו הלבינו.

בקומה התחתונה היו מטבח, חדר אוכל ושני חדרי שינה, ובדירה מעל היו שני חדרים שבהם התגוררו סבו וסבתו של ניקו. חלונות גדולים צפו אל הרחוב. חברת יבוא הטבק היתה איתנה, ולב, שעבד קשה וחסך כסף, היה יכול להרשות לעצמו לרהט את הבית יפה עם ספה נוחה ואורלוגין. כמה שנים קודם לכן הוא רכש למען אשתו מערכת כלי פורצלן חדשה, והיא הציגה אותה בגאווה בכוננית עץ פתוחה.

הבית עמד באזור מבוקש, סמוך למרכז העיר, קרוב לשוק לאדאדיקָה למכירת שמן זית, ובמרחק כמה רחובות מכנסייה, מסגד ובית כנסת ששיקפו את הסלוניקי ההיא, סלוניקי שבמשך עשרות שנים התגוררו בה יהודים, נוצרים ומוסלמים בצוותא ובהרמוניה, עד כדי כך שהבנקים בעיר שבתו מעבודה שלושה ימים בשבוע, ביום שישי, ביום שבת וביום ראשון.

אבל חיי הנישואים של הרמוניה ואנושות קצרים. נראה שתמיד קורה משהו.

מה שמביא אותנו אל יום ראשון גשום אחד

ב-28 בפברואר, 1943.

באותו בוקר הגיעה אל ביתו של ניקו קבוצה של ילדים ונוער שהחזיקו שקיות תפוחות. בשלטונו של הזאב נאסר על יהודי סלוניקי ללכת לבתי ספר ולנסוע בתחבורה ציבורית. הם חויבו להצהיר על כל רכוש שבבעלותם, לרבות חיות מחמד. כל מכשירי הרדיו שלהם הוחרמו. אפילו מזון היה עליהם למסור — חיטה, חמאה, גבינה, שמן, זיתים, פירות ודגים שהם דגו במפרץ — הגרמנים החרימו הכול לטובת המאמץ המלחמתי שלהם. גברים יהודים נקרעו ממשפחותיהם ונשלחו למקומות רחוקים לעבודה בפרויקטים שונים, שבהם נאלצו לעבוד שעות ארוכות בחום השמש. הגברים ששרדו הוחזרו רק אחרי שהקהילה היהודית של סלוניקי שילמה לגרמנים שני מיליארד דרכמות, כופר תמורת שחרורם הזמני.

התנגדות לגזֵרות הללו היתה מסוכנת. הגרמנים שלטו כמעט בכל היבט של חיי היום-יום בסלוניקי. הם סגרו את העיתונים היהודיים. הם חמסו את ספריותיהם. הם כפו על כל יהודי לענוד טלאי צהוב על בגדו. ובברכתה המפתיעה של הרשות המקומית, הם אפילו בזזו את בית הקברות היהודי העתיק, זה שלאזארה והילדים ביקרו בו חודש קודם לכן, הרסו שלוש מאות אלף קברים וחיטטו בעצמות כדי לחפש שיני זהב, בעוד המשפחות היהודיות מתייפחות בין שרידי מתיהן. אילו היתה מילה שתתאר במדויק את הזלזול הבוטה הזה בבני אדם, הייתי אומרת לכם מהי. אין מילה כזאת. הנאצים אפילו מכרו את המצבות היהודיות כחומר בניין, וחלק מהמצבות האלה שימשו לריצוף רחובות ולבניית קירות של כנסיות.

אבל ייתכן שהמהלומה הצורבת ביותר לקהילה היהודית היתה סגירת בתי הספר בפני ילדיהם. "אין לנו עתיד אם נפסיק ללמוד," קבלו זקני הקהילה. הם החלו אפוא ללמד בחשאי בבתים, והעבירו את השיעורים מבית לבית כדי לא לעורר את חשדם של הנאצים.

בבוקר ההוא הגיע תורה של משפחת קריספיס לארח. השקיות שהילדים סחבו היו מלאות ספרים, והספרים הללו היו פרוסים עכשיו על שולחן המטבח. לב הפנה את התלמידים למקומותיהם. הוא קרא לבניו, "ניקו! סבסטיאן!"

בדיוק אז הסתתר ניקו בפינה האהובה עליו ביותר בבית: חלל סגור מתחת למדרגות שהוביל אל דירתם של סבו וסבתו. בצד הפנימי של הדלת, בתוך החלל, לא היתה ידית, והיה צריך לפתוח אותה באצבעות. ניקו אהב להתכווץ בפנים, לחבוק את ברכיו בזרועותיו ולהקשיב לתכונת החיים בחוץ: לאמו שחתכה אוכל במטבח, לדודותיו שריכלו, לסבו ולאביו שהתווכחו על שכרם של פועלי הטבק. ההצטנפות בחושך הקנתה לו תחושת ביטחון. הוא חיכה תמיד עד שאביו או אמו יצעקו, "ניקו! ארוחת ערב!" לפעמים חיכה עוד רגע רק כדי לשמוע את שמו נצעק פעמיים.

באותו זמן עמד סבסטיאן ליד מראה בחדר השינה של הוריו ובחן את בבואתו. הוא ידע שפאני נמצאת שם עם הילדים האחרים, והשקיע זמן בהופעתו. הוא משך את הכתפיות והזיז את שערו השחור מצד לצד כדי להיראות נאה יותר.

ההתגנדרות נקטעה בגלל הרעש הפתאומי של דלתות נטרקות וצעדים כבדים. הוא שמע קולות גבריים זרים וצעקה של אמו. כשפתח את הדלת ראה את המדים המוכרים החומים-שחורים של החיילים הגרמנים, והם הזיזו רהיטים ונהמו פקודות בשפה שלא הבין. גבר משופם שנכנס איתם — סבסטיאן זיהה את מר פינטו, הוא השתייך למשטרה היהודית — תרגם את הצעקות ללדינו.

"קחו את החפצים שלכם! חמש דקות! אתם חייבים לצאת תוך חמש דקות!"

ולאחר מכן פרץ שאון של בלבול ואימה שבא לידי ביטוי במשפטים קצרים וקטועים.

"לאן אנחנו הולכים?"

"חמש דקות!"

"טאנה, קחי כל מה שאת יכולה!"

"ילדים, כולכם הולכים הביתה עכשיו!"

"חמש דקות!"

"איפה ניקו?"

"סבסטיאן!"

"לאן אנחנו הולכים?"

"ארבע דקות!"

"ניקו!"

"הלחם. קחי את הלחם!"

"יש לך כסף?"

"נעליים לילדות!"

"סבסטיאן, תחפש את אחיך!"

"הוא לא פה, פאפא!"

"שלוש דקות!"

"לב, אני לא יכולה לסחוב את זה!"

"לאן אנחנו הולכים?"

"קחי משהו שאפשר לבשל בו!"

"שתי דקות!"

"לאן אנחנו הולכים?"

בן רגע הם מצאו את עצמם בחוץ על המדרכה, וגשם דקיק טפטף על ראשיהם. לב החזיק מזוודה ותיק. סבסטיאן החזיק את בגדיו בזרועותיו. טאנה החזיקה בידיהן של בנותיה והתחננה לנאצים.

"הבן שלנו!" היא צעקה. "יש לנו עוד בן! אנחנו צריכים לחפש אותו!"

הגרמנים היו אדישים. ברחובות הסמוכים פונו מבתיהן עוד משפחות יהודיות. הן הצטופפו יחד ליד הבתים והחזיקו במיטלטליהם כאילו שרפה הניסה אותם החוצה. אלא שלא היתה שרפה, רק חיילים נאצים שעישנו סיגריות וחלקם גם צחקו, כי המהומה שעשעה אותם. הם הרימו אלות ורובים ודחפו את היהודים לעבר רחוב אֶגנַטיה.

"קדימה!" נהם חייל גרמני על משפחת קריספיס. טאנה בכתה. "ניקו!" החייל שוב נהם. "קדימה!" ולב צעק, "בבקשה, תנו לנו לחפש את הבן שלנו!" חייל אחר הנחית את הרובה על החזה של לב והפיל אותו על המדרכה.

סבסטיאן זינק כדי לעזור לאביו, אבל טאנה הרחיקה אותו. בעוד לב מתאמץ להתרומם, הפנה סבסטיאן את מבטו לאחור אל ביתם הנטוש. בחלון בקומה העליונה הוא ראה הבזק של תנועה. הווילונות נפתחו. שני פרצופים הציצו משם: ניקו ופאני.

רעד חלף בגופו של סבסטיאן. הוא היה צריך לשמוח למראה אחיו החי. הוא היה צריך לצעוק לאמו, "הוא בריא ושלם! הוא שם!" הוא הרגיש שהוא רוצה. אבל הרגיש גם שהוא זה שהיה צריך להגן על פאני — ובסתר לבו רטט מזעם
חרישי.

לכן הוא לא אמר מילה. ובשתיקה הזאת שינה את חייו של אחיו לנצח.

לפעמים הֵדֶיה של האמת שאיננו אומרים הם החזקים ביותר.

gh

המשפחות היהודיות הוצעדו ברחובות עם מיטלטליהן כמו נוודים, עברו את סינמה אלקזר ואת מלון וינה ואת החנויות ואת בתי הדירות הרבים לכל אורך רחוב אגנטיה. הדיירים עמדו במרפסות וצפו. לב הרים את מבטו וראה שחלקם מריעים או מנופפים לשלום בשמחה לאיד. הוא הסב את מבטו.

כשהם הגיעו לכיכר וַרדאריס, הוצעדו המשפחות לכיוון הים ולתוך שכונת עוני הסמוכה לתחנת הרכבת שנקראה רובע הברון הירש. השכונה נבנתה כדי לספק בתים לחסרי בית אחרי השרפה הגדולה של 1917. אלה היו בדרך כלל מבנים או צריפים חד-קומתיים עלובים.

הגרמנים הקריאו שמות בקולי קולות. היו להם איכשהו רשימות של כל יהודי סלוניקי, מספר הנפשות בכל משפחה, מספר הזכרים והנקבות, גילים, ממדים, פרטים שעוררו השתוממות בלב הקורבנות. פקדו על המשפחות להיכנס לבניין זה או אחר.

"בימים הקרובים תקבלו עוד הוראות!" צעק קצין אס-אס. "אל תנסו לעזוב את המקום כי יהיו לזה השלכות!"

באותו לילה ישנה משפחת קריספין ב"ביתה" החדש, דירה מלוכלכת, בלי שירותים, בלי מיטות ובלי כיור. הם חלקו את המקום עם עוד שתי משפחות, בסך הכול ארבע-עשרה נפשות. החפצים שאספו בחיפזון והביאו איתם נערמו ליד הקיר. זה כל מה שנותר להם מהחיים שעוד הבוקר הכירו.

טאנה קיבלה בשלוות נפש את אובדן מטבחה, חדר השינה שלה וכוננית העץ עם הצלחות האהובות שלה. היא לא הפסיקה לבכות על בנה. "לב, אתה חייב למצוא את ניקו! אנחנו לא יכולים להשאיר אותו שם!"

לב יצא אפוא במטרה לחפש ברחובות, אבל גילה שכל רובע הברון הירש הוקף בחומות עץ ובגדרות תיל. הוא הבחין באדם שהכיר מעסקי הטבק, סוחר חסון ומזוקן בשם יוסף, שנעץ עיניים במתרס כאילו התעמק בבעיה מתמטית.

"איך יוצאים מפה?"

יוסף הפנה את ראשו.

"לא שמעת? הגרמנים אמרו שהם יירו על המקום בכל יהודי שינסה לצאת מכאן."