פרק לקריאה | "שנה שבע" מאת מיכל קרייטלר

הרמז הראשון היה במכולת של פיני, זאת שהוא מכנה ״פינימרקט״, אבל זה לא שם שאפשר להגיד בפנים רציניים, אז כולנו ממשיכים לקרוא לה ״המכולת של פיני.״

כשכבר הגיע תורי לשלם, אחרי מירי מהבניין ממול שבאה עם הילדה הממושקפת שלה לקנות טילון, ואחרי אסתר הזקנה מהרחוב המקביל, שקונה, כמו כל בוקר, לחם וחלב ולב­ן כאילו אנחנו עוד בשנות השישים, פיני הושיט לי את השקית עם הצימוקים, קרץ לי ואמר, ״אז מה, רוצה לנסות מהגבינה החדשה שהגיעה הבוקר?״

הסתכלתי עליו בפליאה. ״אבל פיני, אתה יודע שיש לי רגישות ללקטוז!״

הוא הביט בי, העיניים שלו הצטמצמו, החיוך התקפל, הממולדה-תות שכבר היתה בידו השניה קרסה לדלפק, ליד השקית עם הצימוקים, והוא אמר, ״יום אחד את רגישה ללקטוז, יום אחד את רגישה לגלוטן. תחליטי כבר!״

ולא הבנתי.

הרמז השני היה ההודעה מהאפליקציה של הבנק, שהתור שקבעתי לביקור בסניף לצורך שירותי קופה, בוטל. כיון שלא קבעתי שום תור, הנחתי שזה גליצ׳ של התוכנה, והתעלמתי.

הרמז השלישי היה התמונה שהיא העלתה באינסטגרם. ברור שאני עוקבת אחריה באינסטגרם, באדיקות אפילו. זה הקשר היחיד שיש לי איתה. הפעם התמונה לא הציגה שרשרת צבעונית שהיא עיצבה, ולא תמונה של הר געש שעשן כחלחל מסתלסל מעליו. זאת היתה תמונה של חלון. חלון עם אדנית. חלון עם אדנית מהדירה ברחוב תל חי שהייתה של אמא שלי. שלנו.

לקח לי כמעט שבועיים, אבל בסוף הבנתי.

היא פה.

פעם היו לי משפחה קרובה וילד מקסים, חברים משוגעים ועבודה שאהבתי, ובילויים, אללה יוסתור ולהקתו. הייתי מבשלת את התבשילים הכי מוזרים ואופה את המאפים הכי טעימים ורוקדת סלסה פעמיים בשבוע. בכל יום שישי הייתי משאירה את תומי לישון אצל אמא שלי או אחותי, יורדת לדיזינגוף, הולכת לכל אורכו, מהבית בבר כוכבא ועד ירמיהו. לא היה פאב לאורך הדרך שלא קיבל אותי בשאגות שמחה. בכל מקום הייתי נעצרת, אומרת שלום, מתחבקת עם אנשים שהכרתי, ואת מי לא הכרתי, שותה משהו, בדרך כלל על חשבון מישהו אחר, וממשיכה בדרכי עם עוד חבר או חברה או גם וגם. עד שהגענו לירמיהו, כבר היינו חבורה צוהלת, שהתיישבה בפאב הקבוע שלנו והקפיצה טקילות עד שהשמש עלתה בחוץ. אחר כך הייתי זוחלת הביתה, גמורה אבל מבסוטית, לפעמים עם עוד מישהו. בעבודה קודמתי במהירות לתפקידי ניהול, כי בקופה ידעו שעלי אפשר לסמוך, מה שגילי אומרת גילי עושה. כל בוקר הייתי נכנסת למשרד, עקבי הנעליים שלי נוקשים על רצפת הפרקט, בבגדים כחולים וירוקים וצהובים. כמו תוכי צבעוני אני הסתובבתי, שמחה וגאה, תוכי עם כוס קפה, אמריקנו גדול בלי חלב, מבית הקפה למטה. אחר הצהריים הייתי מגיעה הביתה, כמו סופת הוריקן, משתוללת עם תומי, מכינה איתו שעורים, לוקחת לחוגים, מבשלת, אופה, מתקתקת את הבית. ערבי ראשון ורביעי היו קודש לסלסה. כשתומי היה קטן, אמא שלי היתה באה כדי לשמור עליו כשאני רקדתי, אחר כך הוא גדל ולא היה צורך. בחגים היינו הולכים לאחותי וגיסי, שגרו רחוב אחד ממני, עם הבת שלהם, אריאל, שהייתה בגיל של תומי שלי. אהבתי להפתיע אותם במנות יצירתיות, כמו מרק החסה והפסטה עם האננס והצ׳ילי. החיים שלי היו עמוסים, הכול כמעט והתמוטט, אבל לא. הייתי כמו לוליין על חד אופן בקרקס, שמרתי על שיווי משקל, גם עם כל הערמה הזאת שקוראים לה החיים, ידעתי להחזיק איפה שצריך, לשמור שלא ייפול, להקפיד על היסודות: בית, משפחה, חברים, עבודה. כל השאר משגשג כשאלה יושבים טוב. 

ועכשיו, מה יש לי? אם קודם הייתי פרפר ססגוני, שדילג מפרח לפרח, עכשיו אני נמלה קטנה, שחורה ועמלנית: מהבית לעבודה, מהעבודה הביתה, נושאת עלי את האשמה והחרטה לכל מקום. אין לי אחיינית, אחותי נעלמה, גיסי כבר לא גיסי, אמא נפטרה, תומי בצבא, החברים התפוגגו. רק אני עם הכלב והעורב.

בערב, כשתומר מתקשר מהבסיס, מיד הוא שומע בקול שלי שמשהו לא בסדר.

״מה קורה, אמא?״

״הכל בסדר, תומי. מה איתך?״

״אצלי אין חדש, אבל משהו בקול שלך לא תקין.״

איזה ילד רגיש יש לי. ואיך הוא מבטא את הרגישות הזו בשפה של קצין שריון. ״לא תקין,״ עלכ.

״לא קרה כלום, ילד, באמת.״

״אז מה מציק לך?״

״כלום כלום, הכול בסדר.״

״טיילור בסדר?״

״זקן אבל סוחב,״ אני מסתכלת על הכלב, שמנמנם במיטה הקטנה הסגולה שלו.

״וסוקי?״

״סוקי חמודה, באה כל יום לבקר אותי.״

״לבקר אותך או לקבל צימוקים?״ הוא צוחק.

״בוא נחליט שאלה ביקורים עם כיבוד.״

״אז מה קורה, אמא?״

נאנחתי. ״אני חושבת שאחותי פה.״

״דודה אור?״

״דודה אור.״

״בארץ?״

״כן.״

״פגשת אותה?״

״לא, אני... אני ראיתי במקרה איזו תמונה שהיא העלתה באינסטגרם שלה.״

״שוב את עוקבת אחריה? הבטחת לי שתפסיקי.״

נכון, הבטחתי. לא קיימתי.

״במקרה ראיתי, אני אומרת לך.״

״והיא לא יצרה איתך שום קשר?״

״כלום.״

שתיקה. אפילו לתומר אין מה להגיד. אני משנה נושא.

״אז אתה מגיע בסופ״ש? יש משהו שאתה רוצה שאכין לך? שאקנה?״

״לא, אמא, אני מצטער, היינו צריכים לתפוס קו, נראה לי שאני סוגר פה לפחות עוד עשרים ואחת.״

״עשרים ואחת? אבל אתה כבר שבועיים שם!״

״אין ברירה, אמא.״

אני כבר אפילו לא שואלת, לא מנסה להתווכח. אחרי שנתיים וחצי שאני אמא לחייל, עכשיו קצין, הכל קטן עלי.

״טוב, חמוד, תשמור על עצמך.״

אנחנו מחליפים כמה מילות חיבה והוא סוגר. אני יודעת שהפעם הבאה שהוא יתקשר תהיה לכל המוקדם בעוד יומיים, אבל בטוח לא יותר מארבעה. הילד שלי דואג לי כמעט כמו שאני דואגת לו.

כשתומר נולד, תינוק ג׳ינג׳י עגלגל וחסון, ידעתי, שבסוף בסוף, זה רק הוא ואני. שלא יהיה אף אחד חוץ משנינו במשפחה הקטנה שלנו. אולי יש לי איזה חוש נבואי. ורוניקה היתה אומרת שזה הידע האינסופי של היקום שלפעמים משפריץ עלי משהו.

אמא שלי לא התלהבה מכל הענין הזה של לגדל ילד לבד, בדור שלה זה לא היה כל כך מקובל, ״ועוד את!״ היא אמרה, ״את צריכה חופש! מה תעשי לבד עם ילד?״ אבל אני הייתי לגמרי שלמה עם היחידנות שלי. אחרי הכול, גם היא גידלה אותנו לבד מאז שהיינו בנות ארבע וחמש, ויצאנו לא רע. לפחות ככה חשבתי אז.

כבר כשחזרתי מהטיול הגדול שלי במזרח בתחושה שהעולם בכף ידי,  חשדתי שלא רק בכף היד אני מחזיקה משהו. חשדתי, אבל חיכיתי עוד קצת לפני שקניתי את הבדיקה. הבחור שהסתובבתי איתו בחלק האחרון של הטיול, בניו זילנד, היה סקוטי, ג׳ינג׳י ענק וחמוד, אבל לא היה לי מושג אפילו מה שם המשפחה שלו, או מאיפה בסקוטלנד הוא מגיע. זה לא ששכבתי עם כל העולם בטיול הזה, רק עם שני בחורים הגעתי למיטה אבל זה הספיק ומאחד מהם נוצר  תומר. תומי. חודשיים וחצי אחר כך, אור סיפרה לי על ההריון שלה. היא סיפרה לי ראשונה. אחיות. התרגשנו לחוות יחד את ההריון. התרגשנו לגדל יחד את הילדים שלנו. תכננו איך הם ילכו יחד, יד ביד, לגן, ולכיתה א׳, ישמרו זה על זה בתיכון, איך נצלם אותם יחד במדים כשיתגייסו לצבא. הרבה תכניות היו לנו, ועמדנו בכולן כמעט שלוש עשרה שנים. כמעט.

תומר ואני, הסקוטי הקטן והפולניה הגדולה, כמו שאור קראה לנו פעם, אנחנו צוות. גם בימים הכי קשים שלנו, כשאריאל, וכשאימא. בכל פעם שאני מביטה בו אני מרגישה רוח של התפעלות נושבת בי. תומר הוא אחד ואני שתיים. אלה מספרים שעובדים טוב ביחד, משלימים אחד את השני. עברנו כל כך הרבה, הוא ואני. אנחנו לא מדברים על מה שקרה, אבל שנינו זוכרים.

פעם חשבתי שתומר הפך את החיים שלי, מחיי החופש והבילויים שהיו עד שהגיע, לחיים מיושבים; שהפכתי מאחת שעושה מה שבא לה בכל רגע, בלי לחשוב מה יהיה אחר כך, לאימא של מישהו, שדואגת לארוחות חמות ולשיעורי בית ולישון בבית כל לילה. אבל מאז החיים שלי התהפכו עוד פעם, וגם אני, וככה הבנתי שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, וגם לא לתכנן. יכול להיות שהחיים הקודמים שלי היו הדבר הנכון והחכם, ושהצורך הזה, למצות כל רגע כאילו הוא האחרון, הוביל אותי למקומות היותר טובים. אבל אני כבר לא יכולה לחזור אחורה. ואם הייתי יכולה, הייתי עושה משהו אחרת? אני לא חושבת. גם אם התוצאות לא היו כמו שקיוויתי, אני לא רואה מה יכולתי לעשות יותר טוב. או איך יכולתי לא לקוות ולהאמין כמו שקיוויתי והאמנתי.

לפני שאני הולכת לישון אני מציצה שוב באינסטגרם של אור. Light_of_Dawn_from_Iceland, היא קוראת לעצמה שם. אור השחר. אני זוכרת את הרגע שהבנתי שלשם שלה יש משמעות, ועוד כזו יפה, ולשלי אין שום משמעות. מה זה ׳גילי שחר?׳ ולמה הם לא יכלו למצוא גם לי שם כזה יפה?

״אבל איזה, איזה עוד שם משתלב כל כך יפה עם שחר?״ אימא שאלה אותי כשהבעתי בפניה את הטרוניה שלי. ״איך היית רוצה שנקרא לך?״

אין. אין עוד שם שמתחבר ככה עם שחר. רק אחד. ומי קיבלה אותו? לא אני. אור קיבלה אותו.

״אז למה נתתם אותו דווקא לה? ואותי השארתם עם השם הפחות יפה?״
״כי הוא התאים לה...״

״מה זאת אומרת התאים לה? אנחנו אחיות, אנחנו נראות כמעט אותו הדבר! אם הוא התאים לה, הוא היה מתאים גם לי!״

״אבל היא נולדה קודם, גילי,״ אימא אמרה לבסוף. זהו. היא נולדה קודם אז היא קיבלה את השם היותר יפה. ואני נולדתי שניה, וצריכה להסתפק בשאריות. כל כך כעסתי.

״אז תקראו לי מעכשיו שוקולד. אני אהיה שוקולד שחר!״ הכרזתי בזעם, שהתעצם עוד יותר כשאימא לא התאפקה והתחילה לצחוק. ״שוקולד? את רוצה להיות שוקולד?״

״כן! אני רוצה להיות שוקולד! לפחות יש לזה משמעות יותר מסתם גילי!״

אימא, שראתה כמה אני כועסת ונעלבת, התרככה פתאום. ״גילי, מתוקה שלי, אז מה אם היא קיבלה את השם שאת רוצה? את יודעת כמה דברים יש לך שהיא רוצה? תראי איך את מוקפת חברות וחברים, איך את מצליחה בלימודים, כמה את יפה ונבונה, איך כולם רוצים להיות לידך. מה זה חשוב השם? חשוב עם מה את ממלאה אותו. ואת ממלאה את השם שלך בכל כך הרבה דברים טובים.״

הבלון שהתנפחתי להיות התרוקן מיד. אימא חושבת שאני יותר מוצלחת, אפילו שאני יותר קטנה מאור. מה יותר חשוב מזה?

״טוב, אימא, אני סולחת לך,״ אמרתי ברוחב לב של ילדה בת שבע, והלכתי משם.

הרבה שנים אחר כך, ברגע נדיר של צלילות, שאלתי את אימא, ״אבל יכולתם לקרוא לי איילת, ואז זה היה איילת השחר?״ זה היה רגע יוצא דופן של בהירות, של קירבה ואהבה, כמו חרוז אחד מיוחד בשרשרת של חרוזים זהים, ואימא מיד הבינה לאיזו שיחה אני חוזרת. היא חייכה אלי, חיוך שמזהה. ״אני רציתי שיהיה לך שם שמח. איילת זה לא שם שמח. גילי זה שם שמח. אני רוצה שתהיה לך שמחה בחיים.״

יכול להיות שזה היה הדבר האחרון הצלול שהיא אמרה לי, אבל אני לא בטוחה. בכל כך הרבה דברים אני לא בטוחה.

כשאני מגיעה לעבודה בבוקר, העקבים שלי כבר לא נוקשים ומכריזים ברהב שהגעתי. אני נועלת מגפוני עור אוסטרלים, חומים, מהוהים, וכל כמה שנים, כשהם מתבלים, אני קונה זוג אחר, זהה בדיוק לקודם. המגפונים הולכים מצוין עם הג׳ינס הקבועים שלי. הם מתאימים להכול, אני אומרת לעצמי, ומתעלמת מהעובדה שהם לא צריכים להתאים לכל דבר, אלא רק לג׳ינס שלי, הבגד היחיד שהם מכירים. את כול הבגדים הצבעוניים שהיו לי, נעלי העקב הנוקשות, השרשראות הגדולות, העפתי מזמן. ״לפחות אין לי בעיה לארוז במהירות לכל נסיעה,״ אני אומרת לעצמי, אבל על מי אני עובדת, הרי אני לא נוסעת לשום מקום. כבר שמונה שנים שלא נסעתי לשום מקום. מהבית לעבודה ומהעבודה הביתה.

אני נכנסת ליחידה, האמריקנו שלי ביד, נטלי המזכירה שלנו מסתכלת עלי במבט מוזר.

״מה קרה, נטלי?״

״כלום... שום דבר...״ היא אומרת.

אבל ככל שהבוקר מתקדם אני מקבלת עוד ועוד מבטים כאלה.

אני מנסה להתעלם ולכתוב את הדו״ח על האירוע שקרה לנו אתמול, עם המשפחה של אלכס. אני עוצמת את עיני ורואה מולי את אלכס בן החמש. הוא היה ילד סוער ומלא רגשות, שידע להביע גם את השמחה שלו וגם את הכאב, כך שאי אפשר היה להתעלם מאף אחד מהם. ההורים שלו התעקשו לטפל בו בבית, גם כשזה היה קשה ולא נעים ואפילו אנחנו כבר המלצנו להעביר אותו לבית החולים, שזה דבר שאנחנו משתדלים לא לעשות. הם היו קשובים אליו גם כשהוא כבר לא היה ברור, ישנו איתו במיטה ולא עזבו אותו לדקה. הבעיה היתה, שגם כשהוא נפטר, הם לא עזבו אותו לדקה, ולא דיווחו על כך לאף אחד. לקח יומיים עד שהסבתא, שהגיעה לשם לראות מה קורה, גילתה אותם במיטה יחד עם ילדם המת, והתקשרה אלינו להגיד שהם לא מוכנים שייקחו אותו משם.

האיש הנכון לשלוח אליהם היה חאמד, הענק העדין שלנו, שיש לו הכי הרבה נסיון עם משפחות, אבל חשבתי שבמקרה הזה אולי דווקא דימה, שיוכל לדבר איתם בשפתם, יהיה מתאים יותר. ובמחשבה שניה, שלחתי איתו את סבטה, כדי שלא יעמוד לבד מול זוג ההורים שיגונם הכריע את הגיונם.

זו היתה כנראה החלטה נכונה, כי סבטה ודימה ישבו איתם עד השעות הקטנות של הלילה, הרבה אחרי שהאמבולנס שהזמינו לקח את גופו הקטן ממיטתם הגדולה. העיניים של שניהם היו אדומות כשהגיעו לעבודה הבוקר, ולא שאלתי אם מחוסר שינה או מדמעות. פשוט הלכתי וחיבקתי כל אחד מהם, ולעזאזל הכללים נגד הטרדות מיניות. ואז דו"ח.

לקראת הצהריים, אורלי, הבוסית שלי התקשרה, מנערת אותי מצער העולם ומוזגת אותי לתוך המציאות.

״הכל בסדר, גילי?״ היא שואלת. הטון שלה משונה, עצור, לא רגיל. בדרך כלל אנחנו מתבדחות, כי גם ככה, הכל כל כך קשה אצלנו ביחידה, לא צריך להקשות עוד. ואורלי מכירה אותי, היא יודעת שאני מנהלת טובה, ואני מכירה אותה, ויודעת שהיא סומכת עלי. יש לנו קשר עבודה מצוין.

״כן, בטח, יש בעיה?״ היא עוד לא יודעת על אלכס, אז אני מעבירה בראש את כל המשפחות שטיפלנו בהן בימים האחרונים, והיחידים שאני יכולה לחשוב עליהם הם המשפחה של עמית לוי, שהטלפון שלהם לא היה זמין כשסבטה, האחות, התקשרה, ואחר כך הם כעסו שהיא לא התקשרה. יכול להיות שהם התלוננו? לא יכול להיות. אבל הכל יכול להיות.

רק כשאורלי מתחילה לדבר, אני מבינה שאין לי באמת מושג עד כמה הכל יכול להיות.

״תשמעי, לא נעים לי, אבל אני חייבת להגיד לך שה... התמונה ששלחת לי... היא לא... לא במקום.״

תמונה?

״איזו תמונה, אורלי?״ אני שואלת בשקט.

״התמונה שלך עם ה... הבחור?״

״אין לי אף תמונה עם בחור, אורלי, ובטח לא שלחתי תמונה כזו.״ אני אומרת את זה בביטחון, אבל מרגישה איך הלחיים שלי מתחממות והלב שלי מתקרר.

״זה נשלח מהמייל שלך, גילי, ויש שם אותך, אז...״

״מהמייל של הקופה או מהמייל הפרטי?״ אני עוצרת אותה לפני שהיא ממשיכה.

״הפרטי.״

״את יכולה בבקשה לשלוח לי מה שקיבלת?״

אחרי רגע אני מקבלת לטלפון שלי צילום מסך של מייל ובו תמונה שלי בלבוש מיני-מינימלי מתגפפת עם בחור צעיר שאני בכלל לא בטוחה שלובש משהו. הלשון שלו בתוך האוזן שלי ואני מחייכת חיוך פתייני כמו שמעולם לא חייכתי, כי מעולם לא חייכתי אותו. השיער באותו צבע כמו שלי, אבל התספורת הא-סימטרית היא כזאת שמעולם לא היתה לי. הלק האדום על הציפורניים בגוון שכבר שנים לא העזתי למרוח, בגד הים המנומר שאני לובשת בתמונה לא שכן מעולם בארוני, והפירסינג בטבור...

״זו לא אני!״ אני קוראת, ורואה דרך דלת המשרד שלי את נטלי מסתכלת עלי. עכשיו אני מבינה את המבט שלה מהבוקר.

״זו תמונה שנשלחה מהמייל שלך ואת מופיעה בה!״ אורלי נחרצת.

אני מגדילה את התמונה שעל המסך בשתי אצבעות, ובוחנת היטב כל פרט בתמונה. זאת אני! איך יכול להיות שזו אני? אני לא זוכרת אי פעם שהצטלמתי ככה... ומי הבחור הזה בכלל? הרי מאז אילן לא היה לי אף אחד. כשאני גומרת לסרוק כל פרט בתמונה שמעולם לא ראיתי, העיניים שלי מתעכבות על כתובת המייל שממנה התמונה נשלחה. גילי שחר אט ג׳ימייל נקודה קום! זה המייל שלי! אבל רגע... לא. יש שני L-ים בגילי. זאת כתובת שמתחזה לכתובת המייל שלי. אני מנסה לנשום לאט.

״אורלי, תסתכלי רגע בבקשה,״ אני משתדלת לדבר ברוגע. ״את יכולה אולי להעתיק את כתובת המייל שממנה נשלחה לך ההודעה, ולבדוק אם אי פעם קיבלת מייל מהכתובת הזו?״

״ברור שקיבלתי ממך מיילים מהכתובת הזאת," היא נובחת, "זאת לא הפעם הראשונה שאת שולחת לי מיילים מהמייל הפרטי שלך.״

״תעשי לי טובה, תבדקי. מה איכפת לך? זה בדיוק שניה.״

אורלי נאנחת, ואחרי דקה היא אומרת ״מוזר...״
״אין עוד מיילים מהכתובת הזו, נכון?״

״נכון, אבל אני יודעת שקיבלתי ממך מיילים...״

״זו כמעט הכתובת שלי, אבל זאת לא הכתובת שלי. יש שם L מיותר. זה לא אני שלחתי.״

״אבל זאת את בתמונה!״

״מתי ראית אותי כזאת רזה? ועם פירסינג בפופיק?״

״אני יודעת? אולי עשית פירסינג בפופיק מאז היום-כיף שהיה לנו בכנרת.״

״נראה לך?״

״לא, האמת שלא... אז מה את אומרת, שזה פוטושופ?״

״זה לא פוטושופ, זאת התחזות.״

״למה שמישהו ירצה להתחזות אליך?״

״שאלה טובה, באמת.״ אבל התשובה ברורה כשמש שמאירה על הזוג המתגפף בתמונה: כדי להשפיל אותי מול מי שעובד איתי.

״אז זה לא את שלחת?״

״לא אורלי,״ אני נאנחת, ״אני לא שלחתי, אבל אני אודה לך ממש אם תמחקי את המייל הזה והתמונה הזו מהמחשב שלך.״

״טוב, בסדר, אני אעשה את זה...״

היא סוגרת את הטלפון ואני עוד עומדת רגע עם הגב לדלת המשרד הפתוחה שלי, לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת לחלל הקבלה שלנו.

״מי קיבל ממני מייל עם תמונה חושפנית?״

נטלי מרימה יד. אחרי רגע גם סבטה. ודימה. וחאמד. כולם. כולם קיבלו מייל.

״אורלי התקשרה עכשיו, גם היא קיבלה את המייל הזה.״ הם מביטים בי במבט תוהה. סבטה מרימה גבה אחת. יום אחד אני אלמד לעשות את זה גם.

״אני לא שלחתי אותו. אם תסתכלו טוב, זאת לא כתובת המייל שלי, יש L מיותר ב-גילי. וזו גם לא אני בתמונה. כבר הרבה שנים לא הייתי כזו רזה.״ וגם לא כזו יפה כמו אחותי. ולא חכמה כמוה, ולא מצליחה כמוה. אבל את זה הם לא צריכים לדעת בדיוק עכשיו.

״אז מי זאת?״ דימה לא מהסס אפילו רגע.

״למה, אתה רוצה להכיר אותה?״

״חס וחלילה, אני נשוי!״ הוא מניף את שתי ידיו בכאילו-בהלה, חושף את טבעת הנישואים שרק לפני חודשיים ענד על ידו בפעם הראשונה, בחתונה עם כרכום מהנהלת חשבונות.

״זאת אחותי,״ אני מודה, הלחיים שלי שוב מתחממות.

״יו, לא ידעתי שיש לך אחות!״ נטלי אומרת.

״אז למה שמישהו ישלח לכולנו את התמונה הזאת?״ סבטה החכמה ישר מבינה את הבעיה.

״אני לא ממש יודעת, סבטוש.״

״את רוצה שאנחנו נמחק את המייל הזה?״ חאמד שואל. איזו רגישות יש בו, בחאמד. כזה בחור גדול, עם זקן וקעקועים, וכזה לב ענק.

״אני ממש אשמח אם תמחקו.״ כל הראשים שלהם מורכנים לטלפונים, הם מוחקים. אני מקווה.

״ועוד משהו,״ אני אומרת, וארבעת הראשים מתרוממים בבת אחת. ״אם מישהו מכם מקבל שוב מייל מוזר, או תמונה כזו, או כל דבר שיכול להיות ממני אבל לא נראה הגיוני, אפילו קצת, תגידו לי, טוב?״

ארבעת הראשים מהנהנים.

אני מסתובבת, חוזרת לחדר שלי, וסוגרת אחרי את הדלת.

כל השנים האלה, ואני לא מפסיקה לשאול את עצמי. לדחוק בעצמי. לתהות. להתלבט. להתענות.

למה, למה, היא עושה את זה?

היא היתה יכולה להגיד לי שהיא כועסת. היא אמרה לי שהיא כועסת. גם אני הייתי כועסת במקומה. ועדיף כעס מהטירוף הזה שהיא היתה שרויה בו קודם. אבל ככה? ככה להופיע, כמו רוח רעה, אחרי שנים של התנתקות?

שבע שנים. כמעט שמונה. כמעט שמונה!

מה קרה פתאום שגרם לה לבוא? מה קרה פתאום שגרם לה לנסות לפגוע בי ככה?

כבר עברה יותר מחצי שנה מאז שאמא נפטרה. שאול העורך דין אמר שהוא יודיע לאחותי, ואחר כך אמר שקשה לאתר אותה. כנראה שבסוף הוא הצליח, כי עכשיו היא פה, והחלון של הדירה של אמא באינסטגרם שלה. למה? במקרה, או כדי לרמוז לי? להזהיר אותי? ממה להזהיר אותי? שהיא פה?

אחותי.

והתמונה הזו, שהיא שלחה לכולם. היא ניסתה לפגוע בי.

אחותי.

אני יודעת, משוכנעת, שעשיתי את הכי טוב שיכולתי. עברתי על הכל אלף פעמים בראש שלי. מיליון פעמים. אני לא יודעת מה יכולתי לעשות יותר טוב, אבל כנראה שזה עדיין לא היה מספיק טוב. או אולי אני סתם מנסה לשכנע את עצמי. אולי אני סתם.

יכול להיות, תקווה קטנה  מרצדת בי, שהיא לא באמת רוצה להזיק לי. אולי היא רק רצתה לרמוז לי שהיא פה. אולי גם היא מתגעגעת אלי כמו שאני מתגעגעת אליה. תפיסת המציאות שלי נוזפת בחלק החולמני שבי. אין דרכים יותר פשוטות ליצור קשר? המספר שלי לא השתנה, גם לא הכתובת. יכלה להתקשר. לשלוח הודעה. לדפוק בדלת. לשלוח מכתב. מברק. יונת דואר. משהו.

איך היא היתה מסוגלת להיכנס בכלל לאתר שלנו, עם התמונות שיש שם? איך היה לה האומץ? היכולת? אפילו לי קשה לא להתפרק מול התמונות שהדוברות בחרה לשים באתר. ניסיתי לשכנע אותם שהוספיס-בית לילדים זאת לא מחלקה פוטוגנית, אבל לא עזר לי. בסוף התפשרנו על תמונה של דימה מחזיק אינפוזיה ביד, ועוד אחת של סבטה וחאמד ליד מיטה של ילד חולה, מאחור, בלי שיראו את הילד. לא רואים אותו, אבל אני יודעת שזה חיימי מפתח תקווה, ושזה היה ביום הראשון שהתחלנו לטפל בו וההורים שלו היו כל כך המומים מהדבר הזה שנפל עליהם, ככה הם כינו את הסרטן שלו, סרקומה אלימה ותוקפנית, שהסכימו לבקשה של הדוברות לצלם מאחור. היא נכנסה לאתר. היא ראתה את התמונות האלה, שבלי שום ספק העלו לה את הזיכרונות מהימים הכי קשים, וכל זה רק כדי למצוא את המיילים של האנשים שעובדים איתי? בשביל לשלוח להם את התמונה המטופשת הזאת? כדי לפגוע בי? ומה היא חשבה שיקרה, שיפטרו אותי?

אני חושבת על מה שהיה במכולת של פיני עם הגלוטן והלקטוז. היא אמרה לו שהיא אני? היא אמרה לו עוד דברים עלי?

אני נזכרת בהודעה באפליקציה על התור שבוטל. היא נכנסה לחשבון הבנק שלי דרך האינטרנט וקבעה משם תור? מה עוד היא עשתה? היא התעסקה לי בחשבון? אני נכנסת לאתר של הבנק. עוברת על העו״ש, על הפיקדונות. הכל נראה לי בסדר. אבל אם היא הצליחה להיכנס לאתר עם הפרטים שלי...

אני צריכה להחליף את הסיסמאות שלי בכל האתרים. זאת תמיד אותה סיסמא, וזו סיסמא שהיא מכירה.

כמעט שעתיים זה לוקח לי, אבל בעזרת הממולדה-תות הנאמנה שחיכתה לי במגירה, כל הסיסמאות בכל האתרים מוחלפות לסיסמה שהיא לא תוכל לנחש: המספר האישי של תומר בצבא, יחד עם השם שלו, בהיפוך אותיות. אף אחד לא יכול לגלות את זה.

שנה שבע, מיכל קרייטלר, התחנה