איך זה שיותר ויותר ספרים ישראלים עוסקים דווקא בשכחה?

הספרות נכתבת בזמן ובהקשר מסוימים, ואי אפשר שלא לשאול מה מביא את הספרות הישראלית בהקשר העכשווי לעסוק שוב ושוב במצבים של שכחה ושל דמנציה בתוך הבית. אין ספק שספרה הממוארי של אנני ארנו, זוכת פרס נובל, "לא קמתי מהלילה שלי", שעוקב אחרי הידרדרותה של אמה, נתן את האות להתפרצות הזאת עוד לפני הטראומה של 7 באוקטובר, וביתר שאת אחריה. החיים בתוך טראומת הזיכרון ההולך ודוהה בבית הפרטי, בתוך המשפחה, קיבלו פנים אחרות, כשהשכחה, כחלק מרצון רחב יותר למחוק את הטראומה בבית הגדול, הלאומי, נוספה להם.

כזה הוא ספרה היפהפה של אסתי הלפרין מימון "נקודת ההתכה", שאמנם אינו עוסק בטראומה הלאומית אלא נוגע בשוליה, באמצעות שרטוט פניה של החברה הישראלית.

נוכחותה של מחלת הדמנציה מסתברת רק בשלב מאוחר בספר, ובניגוד לספרים ישראליים אחרים שנכתבו על המחלה הקשה הזאת, שנלחמת בקיומו של האני ומפוררת אותו, ספרה של הלפרין מימון אינו מציב את הדמנציה במרכז אלא מסמן אותה ברקע, כנקודת שבר שמובילה לבירור רחב הרבה יותר של שאלות גדולות. כאלה הנוגעות למהות המשפחה ועוסקות במערכת היחסים הזוגית ובאפשרויות קיומה.

הספר מתחיל באחת המטפורות הספרותיות הבנאליות ביותר למערכות יחסים שעומדות בפני התמוטטות; גג הבית מוצף בגשמי סערה ואלה מביאים לקריסתו ולהצפת הדירה כולה. השלבים הראשונים של ההתמודדות עם האסון, כפי שמתארת אותם דמותה של המספרת המדברת בלשון "אנחנו", אינם התמודדות של ממש אלא חיפוש אחר האשם, ובמקרה זה הקבלן.

הניסיון האובססיבי כמעט לאתר את המסמכים שיאששו את אחריותו של זה לקריסת הגג הוא כמעט נלעג, שכן גם אם יימצא כמי שאחראי למחדל, הרי מצבה של הדירה המוצפת לא ישתנה. ובאמת, אוזלת ידם של בני הזוג, המבקשים תשובות במסמכים במקום לעשות מעשה ולשקם את ביתם, עוד מתגברת כשהם מחליטים לוותר על מרחב המחיה שלהם ולהצטמצם לחלל קטן ויבש, כאילו היו זוג ניצולים מספינה טובעת שנאחזים בקרש.

עם זאת, באופן מפתיע, דווקא הוויתור על השיקום הממשי, שהתחיל בשאלה הטכנית בדבר אחריות הקבלן, הופך לבירור מקיף ואמיץ שעוד מסיג את גבולות הבית, מפורר אותם, תוך שהוא משתמש בנקודת הקריסה הראשונה ליצירת משבר גדול אף יותר שבסופו יכול להגיע אך הריפוי. הנה כך מציפה המספרת את המונולוג שלה בלשון רבים במטר של שאלות מהותיות ועמוקות המבקשות אחר הבסיס, היסוד, מביטות אל התהום של חיי הנפש: "איך קורס גג? לא באמת ידענו. מה לנו אנשי מילים, יצירה ונפש, ולזה? האם זה קשור בכובד המשא שהוא נושא על גבו? [...] לקחנו אותו כמובן מאליו מבלי להקדיש לו יותר מדי מחשבה. ואולי בכך אשמתנו?"

הסגת גבולות הבית ופריצתם אינן מאפשרות למספרת להישאר בתוכו. היא נדרשת לצאת אל העולם, אל החברה שנמצאת רק לכאורה בחוץ. למעשה, מערכת היחסים הזוגית ותפיסת העולם של בני הזוג מושפעות עד מאוד מהסדרים החברתיים, נענית להם, והמספרת, בהבינה זאת, לא זו בלבד שאינה נמנעת מהלכלוך החיצוני, אלא אף ששה אליו.

בדומה לסיפורו של טולסטוי ממחצית המאה ה־19 "מות איוואן איליץ'", שם מנסה לברר איוואן איליץ' מיהו ומהו ביחס לחברה הבורגנית שבה הוא חי, חברה שהתוותה למעשה את כל מהלך חייו, גם כאן המספרת באה חשבון עם החברה הבורגנית. היא נזכרת, למשל, בשיחת סלון עם חברים על נוכחות ההומלסים בשכונה שמשפיעה על ערך הנדל"ן: "[...] דיברו על ראש העיר הבא. הוא יטפל בזה, אמרו אלה שרצו להיראות נחמדים אלינו. הבנו שאת השיחה אין דרך להציל אלא רק להרוג. זה הזמן לשמפניה, הכרזנו. השקענו בה לא מעט, הפקק עף והכוסות התמלאו בבועות זהובות. היה לנו מלאי שלם שנועד לזרות בועות זהב על כל מה שצריך לטהר".

הצפת הגג שהביאה לקריסתו לא גרמה רק לאסון, אלא הובילה לתהליך של היטהרות מכללי החברה הבורגנית שכופה על חבריה את ערכיה. אט־אט מסירה המספרת את מגננותיה תוך שהיא מנפצת ושוברת כל מובן מאליו, אפילו את מערכות היחסים עם הילדים שנתפסות כקדושות, בוודאי בחברה הישראלית, כשהיא מכריחה את עצמה ואת קוראיה להביט במראה ואינה מאפשרת להסיט את המבט.

המסע הזה שמובילה המספרת אל עבר ההתפשטות מהכללים החברתיים הכובלים נשען דווקא, כמה מפליא, על מחלת השכחה המאפשרת ריפוי בחזרתה אל הפרטי והאינטימי, אל מה שמחבר: "פקחנו עין על שפת הגוף, על היציבה, על המחוות הגדולות ועל המחוות הקטנות. השכחה כרכה חבל סביב ידינו וסביב רגלינו. היא איימה להפריד בינינו, אך גם גיבשה אותנו לכדי גוש אחד [...] ידענו שלא ידענו".

האם עלינו לחכות לקריסתו של גג הבית, הממשי או המטפורי, כדי להתבונן כך בחיינו? ואולי אפשר לקרוא את הספר הזה, שעושה את מה שספרות חשובה וטובה צריכה לעשות.