סיפור על ישיבה בטעם של פעם

בחצר בניין בשכונה חרדית, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, מופיעה לפתע אש שבוערת מעצמה. המקרה המפתיע מעורר תחילה חשדות בין השכנים, אבל כשמתברר שהאש אינה כבה, היא הופכת עד מהרה לאתר עלייה לרגל ומשנה את חייהם של כל דיירי הבניין ואת העיר כולה.

זוהי, בסיכום קצר, עלילת "מקץ שבע שנים", ספר הביכורים של רון הלד. אבל הייחוד של הספר לא נמצא במישור העלילתי, אלא בראש ובראשונה בשפה, שהיא מין תערובת כמו־עגנונית של לשון חכמים ושל עברית חסידית ומשכילית. זה, למשל, קטע מפתיחת הספר: "משנכנסה השבת והאש לא פסקה, החלו האנשים לרטון כמעשי השכנים לרוב מה זו אש זו ומדוע מי שהציתה לא טרח לכבותה, ומדוע זה טרח להצית דווקא בערב שבת ועוד בין השמשות. מייד החל כל אחד להביא את דיבתם של כל השכנים כולם בפני באי ביתו ולא שת ליבו למלאכי השלום שהביאה איתה השבת[...] לבסוף הלכו להם המלאכים בלי שבירכו איש. והלוא כל האוכל על שולחנו לשובע ואינו מתכבד בברכת כיבוד אורחים מעם מלאכי השלום העומדים עליו, הריהו דורך את מנוחתו אף כי לא ידע שכך הוא עושה".

מעבר לשפה, השפעתו של עגנון ניכרת כאן מאוד; גם בנעימה האירונית שבה מסופר על דיירי הבניין, על סכסוכיהם ועל מזימותיהם הקטנות; במפגש בין אירועים מיסטיים למרחב ארצי מאוד שמזכיר את היישוב הישן; ואפילו הכלב בלק מ"תמול שלשום", או בן דמותו, מפציע לרגע להופעת אורח.

ההקפדה על הסגנון לאורך הספר כולו היא בפני עצמה הישג טכני מרשים. אמנם מדי פעם משתרבבים פנימה כמה אנכרוניזמים לשוניים, ויש פסקאות שיוצרות הרגשה של תוצר בינה מלאכותית שהולעטה בטקסטים של עגנון, אבל התוצר הכללי נחווה ממש כמו "הדבר האמיתי". האש שבמרכז הסיפור מטילה צללים רבים. כמו שמנסח הלד, באחת מהפסקאות היפות בספר: "רואה אדם באש את הגחלים הלוחשות באפרה של נשמתו. ראה כל אדם את שהראו לו באש והתבונן בו עברו מבעד למסך האש כאיש המביט במראה ורואה בה תאום שלו שכבר שכח". האש היא לעיתים הסנה הבוער ואיננו אוכל, לעיתים אש התמיד שבבית המקדש, לעיתים אות לחורבן ולפורענות. ניצול שואה מהונגריה, שמגיע לצפות באש, רואה בה את השתקפות הקרמטוריום.

העלילה, שבנויה כעין סיפור אגדה, מזמינה את הקוראים לנסח פרשנויות משלהם לאש הפלאית. האם היא משקפת את יחסי הדיירים בבניין? האם היא אלגוריה ל"נס" של מדינת ישראל ואזהרה מפני קיצו מתוך סכסוך פנימי? או שמא הפרק המשעשע, שמתאר כיצד לא רק הבניין אלא העיר כולה משנה את פניה ונתקפת בולמוס מסחר בעקבות האש, רומז דווקא לאש הקפיטליזם ותרבות הצריכה ולסכנותיהם? הספר נמנע מלפרש, וטוב שכך.

למרות האיכויות האלה, לאורך הקריאה לא יכולתי להימנע מתהייה שמתעוררת בי רק לעיתים רחוקות בקריאת ספר: "למה?". למה לשון חכמים, למה ישראל שלפני 70 שנה, למה הסיפור הזה ולמה עכשיו? כשעגנון עיצב את הנוסח הפואטי שלו, הוא השתמש בעברית שהכיר ושגדל עליה: תערובת של עברית משנאית מה"חדר" ומהישיבה, עברית גליציאנית וחסידית שהכיר סביבו, עברית משכילית שקרא. הוא התיך את אלה יחד לשפה מבריקה וחד־פעמית, אבל היא לא התהוותה יש מאין.

העברית הלכה כברת דרך מאז. גם תלמיד ישיבה בן ימינו, אפילו בעולם החרדי, לא "דובר" עברית עגנונית או משהו שקרוב אליה. התוצאה היא שהשפה והסגנון שבהם משתמש הלד, גם כשהם מבוצעים בצורה מופתית, יוצרים בהכרח הרגשה מלאכותית - כמעט כמו סופר אמריקני בן זמננו שיבחר לכתוב יצירה באנגלית שייקספירית.

לסגנון יש גם מחיר ביצירת הזרה. למרות כמה תיאורים נהדרים - כמו זה של ברסטוביצקי הערירי שמאות פרפרים נוחתים עליו כשהוא מנגן בחלילו - השפה והאירוניה יוצרות מרחק מהדמויות ומקשות על הקוראים לפתח הזדהות רגשית של ממש עם מי מהן, או עם סיפור העלילה בכללותו.

כמובן, יכול להיות ערך רב ביצירה שמפגישה בין הסגנון הארכאי־עגנוני ובין הספרות העברית בת זמננו, על אתריה ועל מוקדי העניין שלה. משהו דומה עשה יניב איצקוביץ' ב"תיקון אחר חצות", כשיצר שעטנז מרתק בין הסיפור החסידי לרומן מודרני, או להבדיל עמרי חורש ב"החלון והמדרגות", שכתב מעין המשך ל"הטרילוגיה הניו־יורקית" של פול אוסטר. אבל הלד מאמץ לא רק את השפה, אלא גם את אתר ההתרחשות ואת סוג הדמויות. הוא מפגיש בין עגנון לעגנון, והבחירה הזאת מעוררת תמיהה.

בסיכום הכללי, "מקץ שבע שנים" הוא הישג טכני מרשים, וכספר ביכורים, הוא מייצג קול ייחודי ויוצא דופן. מעניין לראות לאן יתפתח הקול הזה, ובעיקר מה יבחר להגיד.