מנחם פרי מחזיר את העניין לפרשנות הספרותית

הקריאה ב"תאורה מילולית" מחזירה לקוראים את מה שאבד זה מכבר בכתיבה על ספרות: את "הספרותיות". במאזן בין מה שניתן לכנות "ההקשר הספרותי" (הביוגרפיה של היוצר, הסביבה ההיסטורית שלו, הסוציולוגית והפסיכולוגית) לבין הספרות עצמה (הלשון, התחביר, המטפורות, וכל מה שהופך את הספרות למה שהיא) - "הספרותיות" איבדה מזמן את מקומה.

הספר עוסק בשני משוררים מהשדרה המרכזית של הספרות העברית־ישראלית; מאיר ויזלטיר ויהודה עמיחי. ובעוד השירה הפכה נחלתם של קוראים מעטים - האופן שבו כותב מנחם פרי על שירתם יכול לעניין כל קורא. פרי מחזיר את ההנאה מקריאה פרשנית ואת התשוקה אל הפרשנות וכליה הספרותיים, שחורגת ממה שהוא "הסיפור" העומד מאחוריה.

מה שמתרחש בזמן הקריאה, גם בספר הזה וגם בספריו האחרים, למשל ב"שב עלי והתחמם" הסובב סביב ברנר וגנסין הקוראים יחדיו שיר של ביאליק, או באחרית הדבר שחיבר לא מכבר לספרו של פרימו לוי "אם זה אדם", הוא התעוררותה של השמחה לנוכח הדיבור של פרי על טקסט. אפשר להסכים עם הפרשנות שלו, אפשר להתנגד לה, אבל הלהט שפרי כותב בו על יצירות ספרותיות הופך את הקורא פעיל, חושב ומשתוקק.

הנה, למשל, כשהוא כותב על השימוש באובייקטים מעולמות שונים, שבצירופם יחד מקרינים זה על זה (המונח הוא "אובייקט קורליטיבי" וטבע אותו המשורר ת.ס. אליוט). פרי מביא כדוגמה את מה שעושה טולסטוי ב"אנה קרנינה". לפני שקרנינה קופצת אל מותה, הוא כותב, מזיז טולסטוי את מבטו ומתמקד דווקא בתיק האדום שלה. מה שמדהים הוא שאף שהתאבדותה של קרנינה היא אחת ההתאבדויות הספרותיות המוכרות ביותר, הרי כשפרי מתאר את מהלכה נפתח הכל מחדש והקורא נשאב לתיאור הקפיצה של קרנינה, כולו במתח, מצפה לדעת מה יקרה עכשיו, כאילו אינו יודע דבר על סופה המר.

פרי מזהה שני יסודות בולטים בשירתם של ויזלטיר ועמיחי; אצל ויזלטיר השיר הפרוטוטיפי (מבנה העומק הטיפוסי של שיריו) עשוי משתי מסגרות שהמשורר מניח במקביל, אחת שקרית וגרנדיוזית ואילו האחרת נושאת מציאות פשוטה יותר. שתי המסגרות הללו אינן מאיינות זו את זו, אלא מעומתות האחת עם השנייה ויוצרות יחד את האקלים של השיר. למשל, שירו "נזיפה"; בשיר טיפס חתול על ענף, נכנס דרך החלון והתיישב על הספה, מה שגרם למשורר להניח באי־רצון את הספר שבו קרא. החתול בתגובה יצא וגלש במורד הענף, וברגע זה נבחה הכלבה.

פרי מצביע על כך שלצד הפעולות המדודות של המשורר ושל החתול, נוכחת גם מסגרת של מהומה: החתול נחת לא במקומו, המשורר נאלץ לזוז, ונביחת הכלבה אינה במקום. אלה, כך טוען פרי, מאפיינים את אקלימה של שירת ויזלטיר, שמוקיעה את "הסימנים העושים רוח ואינם במקומם".

אצל עמיחי מזהה פרי יסוד אחר שמצוי בלב השיר הפרוטוטיפי שלו; עמיחי מסמיך מטונימיות אלה לאלה (בפשטות, מטונימיה היא שימוש במושג אחד מצומצם שמייצג דבר מה רחב יותר. כך למשל, המושג "כיסא" מייצג אדם שנושא תפקיד ציבורי), והמטונימיות הסמוכות לקוחות מתחומי החיים והמוות.

אבל מטונימיות החיים והמוות אצל עמיחי אינן מתנגחות זו עם זו, מבטלות זו את זו, אלא להפך, טוען פרי, הן מקרינות ומעבות זו את זו; כך מהפך עמיחי את מודל המת־החי האלתרמני למודל החי־המת. דוגמה מאלפת היא קריאתו של פרי בשיר "ביום שבו נולדה בתי"; "בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נוֹלְדָה בִּתִּי לֹא מֵת/ אַף אִישׁ בְּבֵית הַחוֹלִים [...] וּמֵרֹב שִׂמְחָה/ נָסַעְתִּי עִם יְדִידִי אֶל גִּבְעוֹת שַׁעַר הַגַּיְא".

עמיחי, כך סבור פרי, נסע לשער הגיא "כדי לתבלן אותה (את השמחה, ס"נ) במשהו נחוץ". בקריאה הפרשנית הוא מראה כי הולדת הבת שולחת את עמיחי אל אזור המוות בשער הגיא, ולא על חוקר הספרות לפרש את הפעולה הזו כאקט פסיכולוגי; עמיחי עושה כאן מעשה ספרותי ומכניס לשירו את מטפורת המוות הנחוצה לחייה של התינוקת, שתלך ותתמלא ב"נוזל החיים".

לא פחות, אפוא, ממה שמעמיד פרי בספר הזה את דיוקנותיהם הפואטיים של וילזטיר ושל עמיחי הוא מעמיד את דיוקנו שלו כקורא ספרות וכפרשן שהספרות היא לו בית, מחוז תשוקה.