בספרו האחרון של סופר הילדים הנודע תאודור סוס גַייזֶל, המוכר בשם "דוקטור סוס", הוא אומר: "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים!". על פי ספרו של אורי אליס, "הליכה לאיבוד", לא רק דברים מופלאים יכולים לקרות למי שיוצאים לדרך, אלא גם דברים אפלים מאוד. למעשה, גם אם המסע תורם לעיצובה של האישיות שלנו, לא תמיד נחזור מחוזקים וחכמים מכפי שיצאנו, כפי שספרים רבים כל כך מלמדים אותנו, וזאת כמובן בתנאי שמצליחים לחזור.
ב"הליכה לאיבוד" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) אליס, שמכהן כמנהל ספריית בית אריאלה וספריות העיר תל אביב, משתמש במגוון של יצירות ספרות, קולנוע וטקסטים מתחומי הפסיכולוגיה והפסיכואנליטיקה, כדי לבחון את החוויה הזו, שהיא לדבריו חוויה מכוננת אצל רבים מאיתנו, ועם זאת כמעט אינה מוזכרת בספרות. הוא מציג בפני קוראיו טקסטים מגוונים במיוחד: סיפור הגר וישמעאל דרך אגדת הנזל וגרטל (הלא הם "עמי ותמי" בגרסה העברית הנפוצה) והתופת של דנטה ועד לרומן "סוף דבר" מאת יעקב שבתאי. מכולם ביחד עולה האפשרות כי דווקא הליכה לאיבוד, בניגוד למסע ההרואי הנפוץ הרבה יותר בספרות, מספקת סוג של פירוק שממנו אנחנו נבנים שוב ושוב, או במילותיו של אליס - "מוצאים את דרכנו בעולם".
אופטימיות מודבקת
המסע, לדברי אליס, הוא תמיד סיפור של התפתחות. לרוב מדובר בהתפתחות גברית, כי נשים שיוצאות למסעות, כמו דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ" או אליס מארץ הפלאות של לואיס קרול, חוות את רוב החוויות בדמיונן ושואפות תמיד לחזור הביתה, אל המצב המוכר שהיה לפני שיצאו אל הדרך. הגברים, לעומת זאת, חווים התפתחות, מתגברים על מכשולים וסכנות, עוברים שינוי דרמטי וחשוב, וחוזרים כמנצחים ומחוזקים.
המסע הוא תמיד סיפור של התפתחות, לרוב גברית. נשים שיוצאות למסע חוות את החוויות בדמיונן ושואפות לחזור הביתה, אל המוכר. הגברים, לעומתן, חווים התפתחות, מתגברים על מכשולים וסכנות, עוברים שינוי דרמטי וחוזרים כמנצחים
אליס אומר שניסה למצוא את סיפורי השיבה הכושלת, את הסיפורים שפרויד והפסיכואנליזה מכירים היטב, ובהם הגיבורים אינם חוזרים הביתה מחוזקים אלא מתקשים להתגבר על הטראומה או שאינם שבים בכלל - והתקשה למצוא אותם. במיתוסים, באגדות עם ובספרות המודרנית הוא גילה ששוב ושוב "מודבק"״ איזה סוף טוב להליכה לאיבוד, או שהיא מקבלת ממד מיסטי, כנראה כדי להקל על הקוראים.
"דוגמה בולטת היא הסיפור של הנזל וגרטל, שמצליחים לחזור הביתה בפעם הראשונה, אבל האב חלש האופי והאם החורגת המרושעת שולחים אותם שוב ליער - והפעם הם נלכדים על ידי המכשפה. ועדיין, הם מתגברים גם על זה וחוזרים כמנצחים לבית שנטש אותם. הרי ברור שזה סיפור שלא יכול היה לקרות. שבסיפור הזה יש כשל הורי חמור - האב לא מסוגל לפרנס את המשפחה, לא מסוגל להתנגד לאשתו שרוצה במותם של הילדים, ושהילדים לא היו יכולים לשרוד ביער ומתו שם.
"ההצלה שלהם 'מודבקת' בצורה מלאכותית על הסיפור - הם פוגשים ציפור שיר יפהפייה, חוצים אגם על גבו של ברבור גדול – זהו מהלך מאולץ שברור שהוא מומצא, כדי לספק לקוראים את הנרטיב שהחברה שלנו גדלה עליו, סיפור השיבה הביתה. סיפורים של אובדן דרך שאין ממנה שיבה לא מועילים לחברה - אין בהם קתרזיס, אי אפשר למשמע איתם. הנרטיב הספרותי 'עובד' בלהעניק לנו סוף שנוכל לחיות איתו, אבל בסיפורים כאלה הוא נפרם, ובמבט מקרוב אפשר לראות את המקומות הצדדיים הפרומים".
והלכו והלכו
אתה אומר שהספרות נמנעת מלעסוק בהולכים לאיבוד, אבל אתה מביא לא מעט דוגמאות מהספרות, במיתוסים יווניים, אצל אדגר אלן פו, בסיפורים של מיכאל אנדה, במעשיות רבי נחמן.
"אבל אלה כמעט תמיד דמויות שוליות, וההליכה לאיבוד אינה מוצגת כנושא המרכזי של הסיפור. הספרות לא העמידה דמות ספרותית, פיגורה, שמוכרת כמי שהלכה לאיבוד, להבדיל מאינספור יצירות שעוסקות במי שיוצאים למסעות או במשוטטים. ההולך לאיבוד הוא לא הדמות המודרנית של מי שמנסה 'ללכת לאיבוד' כדי ליהנות או לראות מקום בצורה חדשה בשמחה ובהתרגשות. הליכה לאיבוד היא הליכה אל מקום שאינו מקום, שאי אפשר להגיע אליו, אבל מבחינת החוויה הנפשית - גם אי אפשר לחזור ממנו".
לדברי אליס, כך קרה למשל לישמעאל, שסולק ביחד עם אמו מבית אברהם אביו, אבד במדבר ואינו מוזכר עוד בתורה (אך מופיע מחדש בקוראן), כך קרה לשני הילדים היתומים ביער, וכך קרה גם למאיר ליפשיץ, שיעקב שבתאי שלח להתפרקות הדרגתית באמסטרדם ובלונדון.
"זו חוויה שקשה לתת לה מילים", הוא אומר. "הרי מישהו מסתובב בעולם, ויש איזה רגע שבו הוא מבין שהוא לא יודע איפה הוא, הוא לא מבין איך זה קרה, האם הרגליים נשאו אותו בבלי דעת. זה רגע מאיים מאוד שאחריו יש זמן ארוך מאוד של חיפוש, שקשה לתאר אותו, וגם לכן הספרות נמנעת ממנו".
שירה יכולה לעשות את זה במילים מעטות.
"נכון, וגם הקולנוע יכול להראות את זה היטב. אבל מה הספרות יכולה לעשות? ברגע ההליכה לאיבוד הסובייקט נעלם, אז הוא לכאורה בכלל לא יודע מה קרה, זהו זמן ריק, וקשה לתאר את החיפוש שבא אחריו. קשה מאוד לכתוב 'הם הלכו והלכו והלכו והלכו...'. לכן הליכה לאיבוד מתבטאת בטקסט בצורה פחות ישירה, דרך כל מיני אלמנטים נסתרים. הדוגמאות שהבאתי הן אקלקטיות מאוד, ולא באו מתוך קורפוס גדול שעמד לרשותי. מתוכן אפשר לראות שעם כל הקושי, מבחינה ספרותית, הליכה לאיבוד היא גם אירוע משחרר - מרגע שהיא מתרחשת, הכל מתערבב והסיפור פתוח להמון אפשרויות חדשות, עכשיו הכל יכול לקרות בו, אפילו משהו קסום ומופלא - כמו המלאך שהופיע אצל הגר וישמעאל או המכשפה שמופיעה אצל עמי ותמי.
"זה דומה מאוד למצב שלנו כיום, שבו החיים שלנו כבר לא מוכתבים על ידי הדת או המסורת של ההורים. האתוס הוא של גילוי עצמי, אנחנו נדרשים להמציא את עצמנו מחדש. כדי שזה יקרה, בספרות וגם בחיים, צריכה להתקיים הליכה לאיבוד שהיא מסוכנת, שאין בה נקודת אחיזה, ואנחנו עלולים לא לחזור ממנה".
אנליזה עצמית
מפתיע שדווקא יעקב שבתאי, בימים שבהם הספרות הישראלית עיצבה גיבורים חסונים שהדרך ברורה לפניהם, העמיד את ההליכה לאיבוד במרכז הרומן שלו. אמו של הגיבור מאיר ליפשיץ מתה והוא עוזב את תל אביב. הוא חושב שהוא יחווה שחרור עמוק אבל הוא לא מסוגל לכתוב, ובהדרגה הוא לא מסוגל לעשות יותר שום דבר.
"נכון, ובהחלט יכול להיות שבגלל זה אנשים מדברים באהבה גדולה על 'זיכרון דברים' ופחות על 'סוף דבר', שהוא בעיניי הרומן החשוב יותר של שבתאי, אבל הוא קשה יותר והקריאה בו מלווה במועקה הולכת וגוברת, בגלל ההתפרקות שהוא מתאר. זה סיפור מאוד לא אופייני לספרות העברית של אותה עת, כי שבתאי מעמיד בו גוף גלותי, חלול, מתפורר, עקר, אימפוטנטי. אני לא בטוח שכשקראתי אותו לראשונה לפני כשלושים שנה ראיתי את כל המרכיבים האלה, או את המהלך הכל כך יוצא דופן ששבתאי מעז לעשות כאן, רק הרגשתי שהספר חזק מאוד ולא הצלחתי להינתק ממנו.
"אני חייב לציין כאן שאמנם מדובר במחקר, אבל בחירת הטקסטים שאני עוסק בהם היתה מאוד אישית, כי הרי גם אני מכיר את חוויית ההליכה לאיבוד, ודרך הטקסטים שאני כותב עליהם אני עורך לעצמי סוג של אנליזה עצמית - אני כותב על טקסטים שלא מספקים תשובות, שמשאירים את הקוראים שלהם עם שאלות פעורות, אבל לי עצמי העיסוק בהם נתן תשובות, הוא נתן לי אפשרות למצוא את ההליכה לאיבוד כמשהו קונקרטי, שיש לו כוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו