דורון פישלר כתב מדריך לטרמפיסט בכדור הארץ

"אני יכול להסביר" הוא ספר עיון שבוחן את האנושות על שלל מנהגיה התמוהים, שלעיתים קרובות אין בהם עקביות או היגיון, ומנסה לענות על השאלה "למה אנחנו כאלה?". את כל זה הוא עושה דרך מעין "מכתב פתוח" לחייזר המודרני, שבמקרה נוחת בכדור הארץ.

דורון פישלר, שכתב את הספר, הוא חוקר תרבות שבין השאר ייסד את אתר ביקורות הסרטים המיתולוגי "עין הדג", ובעל פודקאסט "התשובה", שבמסגרתו הוא עונה לשאלות גולשים במגוון רחב מאוד של נושאים - מתרבות פופולרית ועד לזואולוגיה, כלכלה, שירי ילדים וסרטוני טיקטוק ויראליים. "אני יכול להסביר" מבוסס בחלקו על הפודקאסט, והנימה שלו היא מדוברת, בגובה העיניים, שהופכת את הקריאה בו לקלה מאוד, קולחת, מבדרת ומאוד נגישה.

כבר בפתיחה אותו חייזר, שהחללית שלו נחתה על הכדור, מחפש אבקת כביסה. מאותה נקודה פישלר מסביר לו את כל מה שיש לדעת על שפה, אמונה, הנהגה, מדידת זמן - ובכלל, הדברים שעליהם בנויה ההתנהגות האנושית.

על מנת למסגר מושגים שמקורם בפרהיסטוריה משתמש פישלר בדמותה החביבה של האישה הקדמונית גלרפ. הוא מתאר את הסכנות שהתמודדה עימן, את הרצונות והשאיפות שלה ואת האופן שבו חוותה את העולם - כדי להבין איך מנהגים ותחושות מושרשים באנושות מאז ועד היום. לדוגמה: החיפוש האנושי אחר מקורות אנרגיה זמינים, שגורם לאנשים ברחבי העולם, גם בימינו אנו, לפתח התמכרות לשוקולד ולצ'יפס, סוכר ושומנים - גם כשהמזון נמצא סביבנו בשפע.

קשה מאוד לנתק את הספר מהפודקאסט, ולו בשל השפה הדומה, הפמיליארית מאוד, וההסברים הכמעט זהים שניתנים פה וגם שם. גם כאן, פישלר מפשט רעיונות מורכבים בלי לגלוש לפישוט יתר, פשטנות או פופוליזם. כך, בדיון על ההמצאה האנושית הנקראת "דמוקרטיה", הוא משתמש במטאפורה של טיסה:

"בסופו של דבר[...] ייבחר לתפקיד הטייס זה שיידע לשכנע את מרבית המצביעים[...] ניצחון בבחירות דורש כריזמה, ניסיון בפרסום, הבנה בפסיכולוגיה חברתית, וכסף. אלא שאין הרבה קשר בין כל התחומים האלה לבין היכולת לשלוט במדינה[...] בקיצור, דמוקרטיה היא ללא ספק רעיון מטומטם. לכן כל כך מפתיע לגלות שהיא עובדת". כך, דרך שימוש בדימויים פשוטים מחיי היומיום, ספרו של פישלר הפך את עיקרון ה"הראה, אל תספר" - לאמנות של ממש.

ניכר שפישלר עצמו מתפעל יחד עם הקורא מכושר ההמצאה של האנושות ככלל, ושל אינדיבידואלים שעשו דברים גדולים. כמין דימוי חוזר הוא מודד את חשיבותה של כל המצאה אנושית שנבחנת בספר, גדולה כקטנה - מהמקלדת ועד מדינת החוק, מול המצאת המזלג: "מזלג הוא נחמד, אבל הוא לא הכרחי[...] תרבויות אנושיות שהמציאו את המזלג ומשתמשות בו עשויות לשגשג בדיוק כמו אלו שמוותרות עליו[...] לעומת זאת, ישנן תופעות שקיימות בכל תרבות אנושית שידוע לנו עליה[...] אם אותה המצאה מופיעה שוב ושוב ושוב בחברות שונות במקומות שונים, וחברות אנושיות שמוותרות עליה נוטות להיעלם מהעולם - ככל הנראה יש בה משהו".

ובכלל, הספר נוטה לעסוק בעניינים "שברומו של עולם" דרך הזווית הקטנה, היומיומית, זו שלא היינו חושבים עליה בכלל אלמלא פישלר היה מפנה אליה זרקור.

בניגוד למקביליו מאותו הז'אנר, ספרי עיון שמבקשים להעשיר את עולמנו בנוגע להתפתחות של כל הדברים כולם (שמו של יובל נח הררי עולה לראש בהקשר הזה, לדוגמה) - כאן פישלר אפילו לא מנסה לצלול לעומקם של דברים. מדובר יותר בפרטי טריוויה מז'אנר "הידעת", כשהידע שניתן בספר בסיסי למדי, אבל מסופר בחן רב ועם המון הומור, ו"סוגר את הפינה".

ההומור בספר בא לידי ביטוי בטקסטים ("כל רובוט יכול לעשות את מה שנכון והגיוני[...] אבל להיווצר עם מוח דפוק, מלא באינסטינקטים לא מעודכנים[...] ובכל זאת להגיע לאן שהגענו - אתה קולט איזה ניצחון זה?"), כמו גם בהערות השוליים ובאיורים הנפלאים של לי להב. ובשורה התחתונה, זהו ספר בידורי לכל המשפחה, שנותן גם ערך, על הדרך.