לימור נחמיאס חזרה לפרוזה הישראלית אחרי כ־20 שנה, והפעם זנחה את ספרות המתח הארד־קור, זו שבמרכזה חוקרת, למשל הבלשית הצעירה והמבריקה איה מסטריצ'י מ"צְבוֹטוֹתִי", או מיכלי, החוקרת הפרטית שלא לוקחת שבויים, ברומן הביכורים שלה "אמא היתה זוחלת". את כל אלה זנחה לטובת עיסוק ארס־פואטי במובן הרחב של המילה, כשהפעם היא כתבה רומן מתח על עולם הכתיבה בכלל, ועל ספרות המתח בפרט.
ועדיין, כמה אלמנטים מרכזיים המאפיינים את כתיבתה בכל זאת נותרו, כשבראשם הגיבורה הפאם־פטאלית, הפמיניסטית, העומדת במרכז העלילה. ב"הרוצח האחרון בפתח תקווה" זאת הסופרת נויה בליזובסקי, המעבירה סדנאות כתיבה בתחום המתח. היא רוצה בן זוג כותב, כזה שיבין את צרכיה. לא מחבר מותחנים כמוה, אלא נפש רגישה. היא מחליפה סופר יומרני אחד באחר כמו גרביים, וככל שעובר הזמן היא מבינה עד כמה מכרה עצמה בזול.
מעבר לאותה פאם־פטאל פתיינית וכביכול משוחררת (שמתגלות אצלה תמיד עכבות), קיים בספריה תמיד הגבר המכזיב, רצוי שיהא גדל־אף (כאן זה למשל מואב, ב"צבוטותי" זה מיקי), ומעל הכל עומד ההומור הבריא שלה, שהוא ציני ועם קריצה, עד כדי מעורר צחוק ממש. הומור אצל סופרות וסופרים ישראלים אינו דבר של מה בכך. אחרי הכל, הספרות הישראלית בקשת שבין יוסף חיים ברנר ליעקב שבתאי היא קדורנית במהותה. ברומן שכזה, שבו סיפור המתח הוא רק קולב כדי להתקלס במילייה הספרותי, מתפרץ לעג, כביכול בלתי נשלט, על קטנותם של כותבים קנאתניים וגנֵבות ספרותיות, אינפלציה בסיפורי שואה, ועוד.
ספרי מתח על עולם הכתיבה מוכרים היטב בספרות העולם וגם בספרותנו. די אם נזכיר את סטיבן קינג, שעסק בצרותיו של סופר אומלל לא אחת כמו ב"הניצוץ" וב"מיזרי", או אצלנו בתיה גור ז"ל ברומן שלה "מוות בחוג לספרות". אלא שנחמיאס לוקחת את הזווית הסאטירית והמקאברית, ובזה ייחודה.
זה גם רומן בניין קלאסי. כל גיבורי הרומן לא רק קשורים לכתיבה ולספרות, אלא סבים סביב אותו בית דירות: ראשית הגיבור הדומיננטי, פלג מנשה דדון, מתרגם מגרמנית מתוסכל שרוצה להיות סופר. אחרי שכתב היד שלו נדחה על ידי כל הוצאות הספרים, נקרית לפניו הזדמנות מפוקפקת להגשים את חלומו. הוא מתלבט ומתייסר, אך לבסוף מנצל את שעת הכושר. עם זאת, בשל היותו איש מלא עכבות ואלים, הוא הולך ומסתבך. באותו בניין גרות אמה של נויה בליזובסקי (נויה מעבירה סדנאות כתיבה בבית אמה), וכרמית קופר, האישה האחרת הקלאסית בספרי מתח, שיש לה שאיפות גדולות בתחום הכתיבה ובכלל. את השלושה האלה - פלג, כרמית והאם - מלוות עוד שלל דמויות כותבות.
במרכז הסיפור עומד מיזם התמ"א של הבניין, כר פורה לסכסוכי שכנים עד דמים. ומפה השכנים השונים מתחילים למצוא את מותם בסדרת תאונות מוזרות. הדמויות משתרגות זו בזו בעלילה נפתלת, וכמו שקבע כבר ריימונד צ'נדלר חוק בספרי מתח: העלילה לא כל כך חשובה, העיקר שהגופות נערמות.
ובכל זאת, יש שתי בעיות חוזרות בפרוזה של נחמיאס. נחמיאס קולחת בדיאלוגים, יוצרת מצבים מצחיקים, שולפת נרטיבים של סיפורי מתח מתלמידי סדנת הכתיבה כמטפחות צבעוניות של קוסם, אבל כמו בספרות פוסט־מודרנית פחות טובה - לא באמת אכפת לך, הקורא, מהדמויות שלה. הן נטבחות בזו אחר זו ואתה לא באמת אמפתי כלפיהן, משל היו דמויות בסרט מצויר החוטפות מכות איומות וקמות. הן סילואטות של דמויות בשר ודם, משורטטות ודו־ממדיות כדמויות הגזורות מקרטון, וזה לא טוב.
דבר נוסף: מילייה הספרות המתואר כאן אינו עדכני - הוא העולם של אתמול. בעיקר בהיבט המו"לי של הסצנה. החלוקה לספרות פופולרית וספרות גבוהה היא דיכוטומית מדי ובעייתית ברומן. כיום הבוסים הגדולים של הספרות הם הכותבים עצמם ולא העורכים או המו"לים, כי הרבה פעמים הסופר והמשורר מממן את ספרו או משתתף במימונו. אין מזה כמעט דבר ברומן של נחמיאס.
למרות שטחיות הדמויות, נחמיאס עצמה בכל זאת מבינה את מנגנון הנפש, ומתארת יפה את קטנותם של סופרים גדולים, אבל על המודל הכלכלי החדש של עולם המו"לות היא לא עלתה. היא עוד נשארה לה עם ספרי הכסף, הזהב והפלטינה של התאחדות הוצאות הספרים בישראל, מקום שבו יש סופר מוקף בהילת תהילה וזוהר ונישא על כפיים על ידי הציבור. אנחנו כבר מזמן לא שם. זה שוק הרבה יותר אזוטרי ואכזרי כיום ממה שמתארת אותו נחמיאס, והעניין של החברה והתקשורת בו, לצערנו הרב, הוא די דל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו