פרוזה כחול־לבן
השנה בפרוזה הישראלית הסופרות והסופרים הוותיקים והמוכרים קצת הכזיבו. היה נדמה כאילו הם עובדים על עודפי דלקים ולא מחדשים ומרעננים בנרטיבים, במצבים, בסגנון, בלשון ובדמויות.
בדרך כלל מבקר ספרות אמור להיות תוצאתן: לשפוט את אשר לפניו, ולא להשיא עצות. ובכל זאת, אני מציע להשתחרר כבר מהרומן המזרח־אירופי, רומן שואה בטעם של פעם (זו הערה לקוראים ולסופרים המוכשרים יניב איצקוביץ' ויוסי אבני־הלוי, למרות ההצלחות הממסדיות), וגם להשתחרר כבר מזרם התודעה הכובל (הערה לקוראת ולסופרת המוכשרת אילנה ברנשטיין), ואולי נרפה מעט מדמות הילד המאיר אותנו חברתית, קצת פחות פוליטיקה של זהויות מזרחיות שווה לכל נפש (הערה לסופר הוותיק והמוכשר ביותר אלי עמיר).
דווקא בתחום השמות הלא מוכרים וספרי הביכורים היתה שנה לא שחונה, פורייה ומרתקת, ויהיה הוגן לומר שהדברים המעניינים קרו דווקא בהוצאות קטנות ובז'אנרים לא צפויים בכלל. הפתיעו סופרות עם ספר פרוזה שני מוצלח, כמו ספר הסיפורים "כל הדרך מאוקלהומה" של סלעית שחף־פולג או הרומנים "קוּקוּשקה" של שרית אלקון ו"בתוך המילים בתים" של דנית גולד. אולי נדמה לכם שרק אני והורֵי הסופרות האלה קראנו את הספרים הללו, אבל אתם טועים, ואם לא קראתם - תקראו.
כאן כדאי לציין את העובדה שאני מייחל כבר לראות את ספר הפרוזה השני של יחזקאל רחמים, קובץ סיפורים אשר זכה לא מזמן בפרס אקו"ם וטרם ראה אור. בתחום ספרי הביכורים שראו אור כדאי למנות גם את אפרת נוה ורון הלד, מיקי מלץ ושי אלכסנדרוני, תמר רפאל ומוטי פוגל, מרב ליבנה וצבי בן מאיר. השנה אני מחכה בכליון עיניים לספרי הפרוזה החדשים של מאיה ערד ונעה ידלין שיכולות להאהיב ולעיתים להכזיב, וכן לרומן הקאמרי הניסיוני של לילי פרי.
רן יגיל
פרוזה מהעולם
אם תכננתי להתפנק בחורף הנוכחי עם הממתקים הספרותיים שראו אור בשנה החולפת וטרם הספקתי לקרוא (ובעיקר "האודיסיאה" מאת סטיבן פריי, הכרך הרביעי בסיפורי המיתולוגיה שלו, שטרם תורגם), עכשיו מתברר שעלי לזנוח את הכוונה הזו ולהתחיל להתאמן בריקוד – משום שבספטמבר ובאוקטובר עתידים לראות אור בבריטניה ספרים חדשים מאת שתיים מהסופרות הנפלאות - שתי הסמית'יות - אירוע שמחייב לפחות מחול קטן של שמחה.
בספטמבר צפוי "Glyph" מאת אלי סמית' ("כמו", "עולם מלון", "המקרית"), ספר ההמשך ל־"Gliff" הדיסטופי, שבמרכזו שני אחים/אחיות (המגדריות אצל סמית' נזילה, כמובן) בבריטניה עכשווית אבל מצמיתה. באוקטובר צפוי ספרה של זיידי סמית' ("שיניים לבנות", "על היופי") "Dead and Alive", אסופת מאמרים נוספת העוסקת במה שהיא מצטיינת בו: אמנות, חברה, תרבות, מעמדות וכל שאלה שמעוררת אמוציות ומחלוקת.
כאילו זה לא מספיק, לקראת פברואר יקבל העולם דובר האנגלית תרגום לספרו החדש של הסופר האוקראיני אנדריי קורקוב, שספריו הנפלאים, מלאי ההומור והחמלה "המוות והפינגווין" ו"חברו של המנוח" כבר תורגמו לעברית, ומתברר שהוא שקוע כעת בכתיבת סדרה של ספרי מתח המתרחשים בקייב, ש"הלב הגנוב" הוא כבר השני שבהם (ויש לקוות שיגיע גם לעברית).
ג'וליאן ברנס ("התוכי של פלובר", "ארתור וג'ורג'") בחר לתת לקובץ חמש המסות החדש שלו את השם "Changing My Mind", כשם אסופת מסות קודמת של זיידי סמית', אבל מאחר שברנס זוכה הבוּקר, שרוב ספריו עד כה תורגמו לעברית, הוא מסקרן תמיד, זו לא תהיה סיבה לשלוף כרטיס אדום. הספר צפוי לראות אור בבריטניה במארס.
ואחרון ברשימת המשאלות שלי: "Dream Count" מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. הסופרת הניגרית שהביאה לנו את "אמריקנה" ו"היביסקוס סגול" עוקבת, במרחב ובזמן, אחר חייהן של ארבע נשים, על כל המורכבויות המתבקשות. אנא תרגמו.
דפנה לוי
מתח
הבעיה עם ספרי המתח והריגול של הימים האלה היא המציאות - אכזרית, קיצונית, דינמית ומפתיעה - והספרות הבדיונית לידה עלולה להיות שמרנית וחיוורת.
הרלן קובן ("אני אמצא אותך") ודניאל סילבה, שתי מעצמות־העל של ספרי המתח העולמיים, ימשיכו לכתוב רבי־מכר, וספריהם יראו אור בעברית גם בשנה הקרובה. שניהם כותבים מיומנים ורהוטים מאוד, והקריאה בספריהם מהנה מאוד, גם אם אינה מותירה חותם. בהתאם לחוקי הז'אנר.
ספר נוסף ("קבר דוהר") מאת ג'יי. קיי. רולינג, הכותבת בשם רוברט גלבריית את הסדרה על הבלש הקיטע קורמורן סטרייק, יראה אור השנה גם הוא. כנראה אף אחד לא מעז לערוך את הסופרת הזו, כי עם כל כישרונה הרב, ספריה יכלו להיות טובים יותר אם היו קצרים בהרבה.
ג'ון לה קארה מת, אך רומן ריגול ברוחו, "בחירתו של קרלה", נכתב על ידי בנו (הכותב בשם העט ניק הארקוויי). בספר קמים לתחייה גיבוריו המיתולוגיים של לה קארה, ובראשם רב המרגלים המופנם ג'ורג' סמיילי. העלילה מתרחשת בתקופת המלחמה הקרה, כמובן, והספר ממוקם בין "המרגל שחזר מן הכפור" לבין "החפרפרת". למרבה הצער, הספר הזה כנראה לא יראה אור בעברית (או לכל הפחות לא מתוכנן כרגע), למרות כמיהתם הנוסטלגית של חובבי לה קארה, גדול סופרי הריגול.
בזירה המקומית עדיין מחכים לגילויו של סופר ריגול חדש. מי שתכנן וביצע את מבצעי הביון המסעירים במהלך מלחמת חרבות ברזל הוא ללא ספק יצירתי מאוד, אך כנראה מקדיש את כישרונו לעשייה חשאית ולא לכתיבה. אז אני ממתין לספרה השני של טלי איסרוב, "להיות תומר כוהנר". לאיסרוב הבנה עמוקה בנפש האדם, וזו כידוע זירת הקרב האמיתית בעולם הביון. גם "כוונות טובות", מאת אילה בן פורת, שצפוי לצאת השנה נראה מסקרן, ועל סמך ספר הבלשית הראשון שכתבה ("האישה שלא הייתה") - גם מבטיח.
הספרות תחזור מתישהו לעלות על המציאות, להקדימה ולאתגרה. מי ייתן והעולם יירגע קצת, ויניח לספרות לעשות את שלה.
יונתן דה שליט
ספרי עיון
השנה ז'אנר ספרי העיון קפץ למקום השני בדירוג הז'אנרים האהובים בישראל, ורק ספרי המתח מקדימים אותו. מדוע זה קורה? אני מנחש שהמציאות המטורפת של חיינו כאן קצת מוציאה את הרוח ממפרשי הספרות הבדיונית. הרי מה שאנחנו חווים ביום־יום עולה (כמעט) על כל דמיון. קשה לרגש את הקורא הישראלי בהמצאות ספרותיות, ועוד יותר קשה להפתיע אותו. ספרי עיון, לעומת זאת, משמשים עוגן ונותנים הסבר לחיים שנשמע הגיוני.
אחד הנושאים המרכזיים בז'אנר הוא זה הכלכלי. השנה הבאה מאיימת להיות אחת הקשות מבחינה כלכלית, וסביר להניח שנחפש הסברים ועצות טובות בספרי כלכלה. "השקעות לעצלנים" של תמיר מנדובסקי מככב במצעד רבי־המכר של "ישראל היום", וגם שאול אמסטרדמסקי, עם "כסף טוב", מוכר לא רע. אני צופה שגם בשנה הבאה ספרי העיון בתחום הכלכלי יהוו את חוד החנית של הז'אנר.
נושא חשוב אחר שיהווה להערכתי קטר לז'אנר הוא ספרים שיעסקו במלחמה שבה אנו נתונים כיום. כולם רוצים לדעת מה קרה, כולם צמאים למידע, וכל עוד לא תיכון ועדת חקירה ממלכתית, ניאלץ להישען על הניסיון האישי של מי שהשתתפו בה; ומשום שרבים כל כך מעורבים בה - אנחנו ניהנה משפע של ספרים בתחום הזה.
אהרון לפידות
רומנטי
הבאזזוורד הרותח בעולמות הרומנטיים הוא: רומנטזי, רומנטזי ועוד רומנטזי. תת־הז'אנר שמערב רומנטיקה ופנטזיה כובש את הרומנים הרומנטיים בעולם כולו, ועם ספרים כמו טרילוגיית "פאוורלס" של לורן רוברטס, סדרת "דם ואפר" של ג'ניפר ארמנטראוט, סדרת "דם וקסם" של הולי רנה ועוד - ההוצאות הרומנטיות בישראל יישרו קו ב־2024 עם הטרנד העולמי. המגמה צפויה להימשך ואף להתגבר ב־2025, שבה ההוצאות צפויות להוציא סדרות רומנטזי נוספות, שחלקן כבר מעובדות גם למסך הקטן. הפנטזיה מחלחלת גם לז'אנרים אחרים, כך שנזכה לראות יותר קומדיות רומנטיות עם אלמנטים "קסומים" כמו רוחות רפאים, כשפים ומסעות בזמן, כפי שכבר אפשר לראות בספריהן החדשים של אשלי פוסטון וקייט רוב.
באשר לספרות המקור הרומנטית, פלטפורמת וואטפד לכתיבת סיפורים הפכה השנה מקור לאיתור סופרות חדשות על ידי ההוצאות, ואין להתפלא על כך - הפלטפורמה מאפשרת לסופרות לצבור קהל קוראים נאמן ולהוכיח להוצאות את הצלחתן, עוד לפני שספר אחד שלהן ראה אור. כך, סופרות שהתחילו בוואטפד כמו עדן בל ודיאן אל, נכנסו בשנת 2024 כמעט מייד לרשימות רבי־המכר. הטרנד הזה צפוי גם הוא להימשך ולהתגבר, וטוב שכך, במציאות שבה ההוצאות אינן ממהרות לסמוך את ידיהן על סופרות חדשות.
נקודה מעניינת נוספת ששווה להתעכב עליה - השנה ראינו את הסופרת אבישג צ'רחי ברשימות רבי־המכר עם סדרת "על הכל" שלה שמתרחשת בקריות; והסופרת יובל אטיאס זכתה למכירות נאות עם טרילוגיית הרומנטזי שלה "הרואה" שמתרחשת בבאר שבע. אם זה מבשר מגמה של רומנים רומנטיים שמרכז ההתרחשות שלהם הוא בפריפריה, נותר עוד לראות.
קרין מוסקוביץ'
פנטזיה
2024 היתה ה־שנה של ז'אנר הפנטזיה בארץ, בדגש על פנטזיה יהודית, שנכנסה עמוק למיינסטרים. ההתפוצצות הזו קרתה, בין השאר, בזכות ההוצאות העצמאיות והוצאות בוטיק במימון המחבר, שאפשרו גיוון והכנסה של קולות ייחודיים - כאלה שבאופן היסטורי קיבלו הרבה פחות מקום בהוצאות הגדולות והמובילות, אולי מחשש שלא יהיה לספרים הללו קהל. רק שהשנה הזו הוכיחה כי יש קהל חובבי פנטזיה בארץ, ונדמה לי שבשנים הקרובות נראה מהספרים הללו הרבה יותר, גם באותן הוצאות מיינסטרים.
בגזרת התרגום הדברים מורכבים, ונראה שההוצאות מעדיפות ללכת על בטוח. אורסולה לה גווין, ניל גיימן, רוברט ג'ורדן, ברנדון סנדרסון ונ. ק. ג'מיסין וקלאסיקות של אימה על־טבעית, שכבר הוכיחו את עצמם בקרב הקהל הישראלי - ימשיכו לראות פה אור בתרגומים איכותיים. בנוגע לסופרים המוכרים פחות - נדמה שההוצאות יתקשו להמר ולתרגם את ספריהם. למעשה, מבין ההוצאות מסתמן שרק "ספרים בעלמא", שמוציאה בעיקר ספרות רומנטית על־טבעית, מעיזה להמר על סופרות שטרם ראו אור בעברית, בזכות הנאמנות של קוראות הרומנטיקה. על תרגום ספרי מדע בדיוני כמעט אין מה לדבר, וייתכן שאחת הסיבות לכך היא שאין כיום סופרים־כוכבים של ממש בז'אנר - למעט אולי אנדי וייר, שכל ספריו אכן תורגמו, והקהל היחסית מצומצם של הז'אנר בארץ מעדיף לקרוא בשפת המקור.
איל חיות-מן
שירה
קשה אולי להאמין, אבל השירה העברית חיה ובועטת. גם השנה אפשר להעריך שיראו אור שלל כתבי־עת לשירה עברית וקרוב ל־500 ספרי שירה חדשים; מיעוטם - שירה מתורגמת, רובם המוחלט - שירה עברית מקורית.
בדבר אחד אפשר להיות בטוח - אירועי 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת ימשיכו להעסיק חלק ניכר מהשירה בישראל. ניתן לצפות שכמו בשנה שעברה, גם השנה יימצאו כמעט בכל ספר שירה לפחות כמה שירים על המצב. קרוב לוודאי שנראה על המדפים עוד אסופות של שירה מהחזית, שירי קינה ואבל על הנופלים והנרצחים, ספרי שירה של בני משפחות שכולות, ועוד.
לספרות טובה לוקח זמן להתבשל, ולכן אפשר לקוות שהשירה על המלחמה ב־2025 תהיה מעובדת, מדויקת ומורכבת יותר מזו שהתפרסמה השנה, שרובה היה מעין "תגובה מהבטן" למה שהתחולל בחוץ. בהקשר המלחמה, ראוי להזכיר את "רפאל", ספר שירים של מרחב ישורון שעתיד לעסוק במלחמה, וגם את האנתולוגיה "כוחו של יופי", בתרגום אברהם עוז, הכוללת שירה אנטי־מלחמתית משייקספיר ועד בוב דילן, שעתידה להתפרסם.
אין לדעת איפה יתגלה הספר הטוב של השנה, הוא עשוי להגיע מהוצאה קטנטנה ולהיות ספר ביכורים של משוררת אלמונית. ובכל זאת, אני באופן אישי מצפה לכמה ספרים של משוררים ותיקים שעתידים להתפרסם: ספר חדש של המשוררת חדוה הרכבי ("הלית הלית"); ספר חדש של כלת פרס ישראל נורית זרחי ("המצאת הרעב"); מבחר שירים ושירים חדשים של מירון ח. איזקסון; ספר שירים שלישי של רועי חסן ("אנחנו אין אנחנו"); ספר שירים שמיני של המשוררת והמתרגמת טל ניצן ("היער שבדינו"); וספר שירי הייקו של בכל סרלואי ("בתוך החושך").
עדו ניצן
ילדים
זו היתה שנת שיא בספרות הילדים, ויהיה קשה להתעלות על רמתן ועושרן של היצירות שהתפרסמו במהלכה. ספרים חלוציים כמו "שניים שבלוליים" של יעל גובר התייחסו לראשונה לילדים שחיים בשני בתים באופן אורגני ששולב בסיפור, ולא כנושא המרכזי בו. וזה רק סימן אחד לכך שההוצאות משתחררות מהכמיהה להיכנס לתוכנית "ספריית פיג'מה" ומפרסמות יצירות שנאמנות למציאות הקיימת - ולא למציאות הרצויה בעיני משרד החינוך.
מכאן גם פריחתם של הרומנים הגרפיים. "יומני י"ב" של איה טלשיר, שתיאר לראשונה נערה שמתנהגת כמו נערה - שותה, חווה מערכת יחסים רומנטית ומינית ראשונה, ו"בין לבין" של אל־עד כהן קניגסברג, שהציג באופן מוחשי ורגיש את עולמו של נער הומו חירש. בשנה הבאה צפוי לנו מפגש פסגה בין נורית זרחי ובתיה קולטון בספר הקומיקס "אף פעם", וגם ג'ינג'י של גלילה רון־פדר-עמית חוזר, והפעם - בקומיקס. היצירות הללו הן חלק ממגמה עולמית שמכירה בערכו של הקומיקס, שקרנו עולה כיום בעיקר לנוכח הירידה ביכולת הקריאה של ילדי העולם. כך, ספרות הילדים מתרחקת מהתפקיד החינוכי שיוחס לה בראשית הדרך, והופכת לנועזת יותר, למקורית ולפחות הרצאתית.
באגף התרגומים צפוי לראות אור במודן הספר הראשון בסדרת "פני מציירת חברים" של שרה שפרד, מי שאחראית להצלחת הסדרה "שקרניות קטנות", ובטל־מאי תצא אסופת סיפורים של הנס כריסטיאן אנדרסן, וכן ספרה של הסופרת הצרפתייה דידיה לוי, "כוח העל של הסיפורים". זאת אחרי שהוצאת סשת הפגישה השנה את ילדי ישראל עם ספרים שוויצריים ואיטלקיים (כמו "הם באים" של סילבי נמן). גם כאן מתחולל לאחרונה מהפך מבורך, שבמסגרתו ילדי ישראל נהנים מספרים מתורגמים, ששפת המקור שלהם אינה בהכרח אנגלית.
מה עוד נראה בשנה הבאה? את מדפי חנויות הספרים כנראה יציפו ספרי מקור שעוסקים בילדים ובמלחמה, מגמה שלא התרחשה אחרי מלחמות קודמות, אולם כעת, בעידן הוצאות הספרים העצמיות, תתרחש בשיעורים מפתיעים. ככל הנראה גם נבחין בספרי הנצחה שונים, וכן בספרים על התמודדויות של ילדים שחוו אובדן במלחמה, שכבר כיום אנחנו רואים את הניצנים שלהם.
שי רודין
בוקטוק, אודיו וחיות אחרות
אחרי הלם 7 באוקטובר הזדרזו ההוצאות לשלוף את כל ספרי הפיל־גוד עם עטיפות השאטרסטוק, שעליהן מככבת אישה בשמלה אדומה ועם מטרייה על רקע עיר אירופית כלשהי, ולהציף אותנו בסיפורי אהבה עם סוף טוב. במקביל, זו היתה השנה שבה יצאו יותר ספרים אירוטיים, ויותר ספרים מתת־ז'אנר האופל, עם עלילות מטרגרות כמו חטיפות ואונס, שנתפרו אל תוך נרטיב אירוטי.
במידה רבה מי שהכתיר את רבי־המכר הגדולים של השנה, לפחות בז'אנר הרומנטי (ובחו"ל – ממש לא רק), זה בוקטוק, אותו האשטאג מוכר בטיקטוק שבו קוראים, ובעיקר קוראות, מעלים סרטוני המלצה על הספרים שעשו להם את זה במיוחד, מה שכנראה - ואם הסכסוך סביב טיקטוק בין ממשל ארה"ב לממשלת סין ייפתר - יימשך גם בשנה הבאה.
מה עוד מחכה לנו ב־2025? כנראה נראה יותר ספרים מוכווני דאטה שנוסחו על ידי בינה מלאכותית. במציאות של ימינו, שמבוססת נתונים – המכירות, התגובות, אפילו הקטעים הספציפיים בספר שנקראו יותר – משוקללים ונלמדים על ידי ההוצאות הגדולות. לא ירחק היום (ויש כמה סטארטאפים שעובדים על זה כרגע) שבו תוכנת AI תדע לרקוח את "הספר המושלם". עד אז נראה יותר ספרים שמכוונים לקהל הבוקטוק, יותר ספרי אודיו ברמה גבוהה (גם בעברית), וגם יותר מרצ'נדייז סביב סדרות וספרים מסוימים, להעצמת חוויית הקריאה ותחושת הקהילה. בדיוק כמו בחו"ל.
הילה רגב
