המכשפות של "מרשעת" באמת כל כך חריגות?

"טוב", אמר הראש, "אתן לך את תשובתי. אין לך כל זכות לצפות ממני שאשלח אותך בחזרה לקנזס, אלא אם בתמורה תעשי משהו למעני. בארץ הזאת, כל אחד חייב לשלם על כל דבר שהוא מקבל. אם את רוצה שאשתמש בכוחות הקסם שלי כדי לשלוח אותך בחזרה הביתה, עלייך קודם לעשות דבר מה עבורי. עזרי לי ואני אעזור לך".
"מה עלי לעשות?" שאלה הילדה.
"להרוג את המכשפה הרעה של המערב", השיב עוץ.
(מתוך: ל' פרנק באום, "הקוסם מארץ עוץ", תרגום: גילי בר־הלל סמו)

איש לא מתאבל על הרשעים, אבל הם חלק בלתי נפרד מהמעשיות ומהמיתולוגיות שמלוות אותנו, מאז ומעולם. ובין כל אותם רשעים - למכשפות יש מקום של כבוד. כך, לאורך ההיסטוריה, ספרות הילדים משובצת בשלל מכשפות איומות, שמהלכות עלינו אימה וקסם. למעשה, קשה למצוא מעשייה לילדים ללא מכשפה ראויה, שמבהילה ומהווה אזהרת מסע לקורא הצעיר.

לא סתם המראה שלהן הוא יהודי סטריאוטיפי, עם אף מעוקל ושיער שחור. המכשפות הן "האחר" בחברה, כמו הנשים היהודיות, שמחוברות לטקסים של הדלקת נרות, טבילה סביב המחזור החודשי ולחשים דוגמת ברכות שונות ומשונות

ואפשר להבין למה. לאורך אלפי שנים דמותה של המכשפה הציפה שאלות על צדק, מוסר ודחייה חברתית. מקירקה ב"אודיסאה" של הומרוס, מדיאה של אוריפידס, הפסוק "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב, יז), ועד גלינדה ואלפבה של ימינו - דמות המכשפה היא המטאפורה המושלמת לנשים עוצמתיות, חריגות או מרדניות (ולפעמים גם וגם וגם), שלא מתיישרות עם הנורמה. הסרט "מרשעת", שמבוסס על ספרו של גרגורי מגווייר (1995) ושובר את הקופות בימים אלו, הוא שלב נוסף באותה שרשרת ארוכה.

הנבל האומלל

את הפופולריות האדירה של המכשפות בתרבות הפופ אפשר לשייך לקובץ המעשיות המפורסם של האחים גרים. אלו פרסמו בשנת 1812 את "סיפורים לילדים ולבית", ובו גרסאות קדומות של כמה מנכסי צאן הברזל הגדולים כמו "היפהפייה הנרדמת", "הנזל וגרטל", "רפונזל" ו"שלגיה". בחלק גדול של הסיפורים בקובץ מופיעה מכשפה - שהיא הסיבה והמסובב, מי שמחוללת את הכישוף שיש להסירו כדי להגיע לסוף הטוב.

"מרשעת", שממשיך את השרשרת המכשפת הזו, הוא למעשה ספרות מעריצים (עוד לפני שהמונח נכנס ביתר שאת לחיינו) ומבקש לספר את הסיפור שלפני "הקוסם מארץ עוץ", אותה מעשייה מודרנית שנכתבה כמאה שנה קודם, בשנת 1900. הוא מתאר את קורות חייה של אלפבה, המכשפה הרעה מן המערב, לפני שהיא הפכה לכזאת, ושואל בעצם מהו רוע, מה הופך אדם לרע ומה מקומה של החברה בתוך כל זה.

אלפבה היא ילדה ירוקת עור, דחויה ואינטליגנטית במיוחד, שמתגלה כמכשפה רבת־עוצמה. רק שבניגוד לעטיפת הממתק שבה ארוז שובר הקופות העכשווי - "מרשעת", במקור, לא בהכרח מותאם לגיל הרך. למעשה, הוא עוסק בנושאים כמו אונס, נידוי, אלימות מינית, כשברקע אם אלכוהוליסטית, אב מנוכר ורודן שרלטני ואכזר.

ובזמן ש"הקוסם מארץ עוץ" צייר את המכשפה הרעה כדמות שטוחה וסמל לרוע צרוף, עד כדי שלרגעים היה נדמה שלא היתה לה שום מטרה למעט לחסל מכל הבא ליד - ב"מרשעת", התמונה מורכבת בהרבה. צבע עורה הירוק לבדו הקים לאלפבה אויבים בבית הספר לקוסמים, והעובדה שהיא הפגינה כוחות חזקים במיוחד בטח לא הועילה.

למעשה, כבר בפתיחה של הספר "מרשעת", אלפבה מצותתת לדורותי, האריה, איש הפח והדחליל - כשאלו מהדהדים עליה שלל שמועות: "יש לה נשמה מעוותת, אחוזת דיבוק, מטורפת, עיקרו אותה בלידתה, נולדה ללא סימני מין, התמכרה לתרופה, מאהבת של גבר נשוי".

כך, במידה רבה, אלפבה הספרותית היתה מהסנוניות הראשונות של טרנד הנבלים האומללים - אלה שאולפני דיסני ומארוול הפכו לאימפריה עם סדרות וסרטים מצליחים ומוצלחים כמו לוקי, מליפיסנט, וונדה מקסימוף ואגתה הארקנס, שהעלו על נס את דמות הנבל והפכו אותו, תדהמה - לגיבור, כשההיסטוריה, הילדות, ההורים, הכאבים, המוטיבציות הגרנדיוזיות לשיפור והצלת העולם (בדרך כלל על ידי הכחדתו) - נותנים הצדקה להתנהגות העתידית של אותם נבלים.

מה שהפך למאפיין האולי־מרכזי של הסיפורים הללו הוא הפניית האצבע המאשימה כלפי מי שהפכו אותם לכאלה - משפחתם הקרובה, החברים, החברה בכלל. כולנו, בעצם. כך, "הנבל האומלל שאינו באמת נבל" הפך לטרנד הסוחף של העשורים האחרונים, וגרם לנו לגלות חמלה כלפי החלש בחברה. גם אם החלש, בטח במקרה של אלפבה, הוא המכשפה העוצמתית ביותר בכל ארץ עוץ.

הקשר היהודי

לא כל סיפור־עם שעוסק במכשפה מתאר אותה כרעה, מנודה, מכוערת וכזו שכלי הרכב המרכזי שלה הוא מטאטא. למעשה, יש הרבה מאוד מעשיות שמציגות את המכשפה כחכמה באופן מיוחד, פתיינית, אלגנטית מאוד ולכן גם מתעתעת. ועדיין, כשרובנו נחשוב על מכשפה, כנראה נחשוב על דמות הקשישה במצנפת המחודדת שגרה בבקתה ביער, הרחק ממוקדי השלטון, הדת והציבור, גוהרת מעל קדירה עצומה, מערבבת שיקוי מלחיץ וצוחקת בקול.

תמונת המראה של הדימוי ההו־כה מוכר הזה תהיה הנסיכה הבתולית והצחה כשלג. שלגיה, רפונזל וגלינדה, המכשפה הטובה ב"מרשעת" (שהיא אמנם מכשפה, אבל בעלת הילה נסיכותית), יהיו אלה שיתנגדו למכשפות מכל וכל ויגברו עליהן, כי אחרי הכל - הטוב מוכרח לנצח.

כאן מעניין לחזור לבאום בן המאה ה־19 שכתב את "הקוסם מארץ עוץ" וחי בתקופה שבה התרחשו שינויים טקטוניים ביחסי הכוחות המגדריים. רעייתו, מוד גייג', היתה בתה של מנהיגת זכויות נשים בולטת, הסופרג'יסטית מטילדה ג'וסלין גייג'. לא מן הנמנע שעמדותיהן הפמיניסטיות של האם והבת לבית גייג' השפיעו על עיצוב הדמויות הנשיות ב"הקוסם מארץ עוץ", שבו הנשים, אם זו דורותי ואם אלה המכשפות, חזקות ומובילות, והגברים מסורסי איברים וחסרי לב, שכל או אומץ לב.

ואי אפשר בלי הקשר היהודי. באופן היסטורי, המכשפה לובשת השחורים תוארה במעשיות רבות מדי, בטח באלה שנכתבו באירופה של ימי הביניים, כבעלת מאפיינים סטריאוטיפיים "יהודיים" כמו אף ארוך ומעוקל ושיער כהה. הקשר ההיסטורי בין דמות המכשפה ליהודי אירופה מתחזק באמצעות תמת "האחר", או במקרה הזה "האחרת", שנמצאים מחוץ לתבניות החברתיות המקובלות. הנשים היהודיות, שמחוברות לטקסים של הדלקת נרות, טבילה סביב המחזור החודשי ולחשים דוגמת ברכות שונות ומשונות, הן הדוגמה הטובה ביותר לכך. גם כובע המכשפה דומה להפליא ל־pileus cornutus - כובע חרוטי בעל חוד, שגברים יהודים נדרשו לחבוש לאות קלון בצאתם מהגטו האירופי, כדי להבדילם מכלל האוכלוסייה.

גם ב"מרשעת", כמו בלא מעט מעשיות עבר, הגזענות מרימה את פניה הכעורות. רק שכאן אין קשר ליהודים. צבע עורה החריג של אלפבה הוא אפילו לא מטאפורה לגזענות בארה"ב כלפי השחורים, האינדיאניים או כל אוכלוסייה אחרת בעלת צבע עור שאינו לבן - אלא ממש הדבר עצמו.

ואפרופו דתות. בנצרות, כמו בדתות נוספות, ניקיון נחשב כמרחיק טומאה. מכאן התפתחה האמונה שמכשפות לא אוהבות מים. במהלך ציד המכשפות בימי הביניים היו משליכים את מי שנחשדה בכישוף לנהר. אם היא צפה - סימן שהמים דחו אותה ולכן היא בוודאות מכשפה שחובה להעלות על המוקד. ב"הקוסם מארץ עוץ" למדנו שכדי לנצח את המכשפה מן המערב - יש לשפוך עליה מים. והנה כאן אנחנו מבינים מאיפה הרעיון המוזר הזה הגיע.

עתיד ורוד?

ההצלחה של "מרשעת" היא כזו שקשה מאוד להתווכח איתה, בטח אחרי שמה שהתחיל כספר הפך למחזמר המצליח בכל הזמנים ולסרט שגרף, נכון לכתיבת שורות אלה, יותר מחצי מיליארד דולר בקופות ברחבי העולם. לצד אלה, השבוע קרה דבר מעניין נוסף: אולפני סוני הודיעו שלא יפתחו עוד סרטים ביקום ספיידרמן ללא ספיידרמן, זה שביקש לשים במרכז את הנבלים מורביוס, ונום, מאדאם ווב ולאחרונה גם קרייבן הצייד, ולהציגם כגיבורי התקופה. הסרטים הללו נכשלו בקופות כישלון חרוץ, ולסוני הספיק.

ואולי זה אומר משהו על דעת הקהל המשתנה. זו שתוהה אם אנחנו באמת אמורים לגלות אמפתיה לחבורת הרוצחים הזו רק בגלל ילדותם הקשה, או כמאמר השיר, להפסיק להתאבל על הרשעים ולחזור לגיבורים האמיתיים - אלה שעשו טוב בחייהם, ולא רק נוקמים על הרע.

עדי זליכוב רלוי היא סופרת ועורכת תחום ספרות הילדים והנוער בהוצאת ידיעות ספרים