בין המועמדים לפרס ספיר יש לא מעט הפתעות - וזה לכשעצמו מפתיע

בראשית השבוע פורסמו 12 הספרים ברשימה הארוכה לפרס ספיר לשנת 2024, והשמחה גדולה. ביניהם יש כמה מדוברים יותר, כמו "ההתחלה של כל הדברים" של יניב איצקוביץ', "שלושה ימים בקיץ" של יוסי אבני־לוי ואפילו "לב רעב" של אשכול נבו, ולצידם כותרים מוכרים פחות, כמו "נשארתי בשבילכם" של רוחמה אלבג ו"חביבה" של נטלי מסיקה. הבחירה לא רעה בכלל. יכול היה להיות הרבה יותר צפוי וגרוע.

הסופרים ברשימה יזכו ב־30 אלף שקלים. מי שיעלו שלב ויגיעו לרשימה הקצרה יקבלו 60 אלף שקלים. לזוכה יוענקו 180 אלף שקלים, ולסופר הביכורים הזוכה יוענקו 75 אלף שקלים. כל רשימת המלאי הזו - כדי להגיד שמדובר בהרבה מאוד כסף עבור סופרים, ובכלל. ואותו פרס ספיר, מעין העתק מקומי של פרס מאן בוקר, חשוב גם כי הוא משקף את המצב הסוציו־ספרותי בקהילת הקוראים שלנו, ועל זה יש לי לא מעט ביקורת.

הקסם התעמעם

בעבר חלקו ההוצאות הגדולות את הפרס משל היה חצר המשחקים הפרטית שלהן, ורק לעיתים נדירות זכתה בו הוצאת בוטיק קטנה. בדרך כלל היו אלה ידיעות ספרים, כנרת זמורה דביר וכתר, ולעיתים גם הקיבוץ המאוחד ועם עובד, שהתחרו על המקום הראשון. רק שהפעם תוקן במידת־מה העוול הכוחני הזה ונכנסו לרשימה הארוכה ספרים של הוצאות בינוניות וקטנות כמו אפרסמון, עברית ופרדס.

הדברים המעניינים בארץ ובעולם, הכי חדשים, הכי נושכים, קורים כרגע בז'אנרים הנראים למומחי הספרות כנחותים - מספרות פנטזיה, דרך ספרות מתח ועד לספרות רומנטית

אלא שמעבר לעניין ההוצאות, ואולי כנגזרת של העובדה הזאת, ניתן לראות כי פרנסי הפרס ושופטיו לא השתחררו מהתפיסה המיושנת־משהו הנוהה אחר הריאליזם והפסיכולוגיזם בספרות. יש לומר בריש גלי כי הדברים המעניינים בארץ ובעולם, הכי חדשים, הכי נושכים, קורים כרגע בז'אנרים הנראים למומחי הספרות כנחותים - מספרות פנטזיה, דרך ספרות מתח ועד לספרות רומנטית. יש תחושה כי מי שיושבים בוועדות המרכזיות המעניקות פרסים לא מבינים בסוגות האלה כלל וכלל, ואותם קובעים חיים תפיסות היררכיות מיושנות ומפספסים הרבה מאוד ספרים, סופרים וקהלי קוראים.

בחירה שמרנית קלאסית היא "שלושה ימים בקיץ" של יוסי אבני־לוי, שמסומן כבעל פוטנציאל גדול לזכייה. אבני־לוי אכן התחיל כסופר מאתגר וטוב בשנות ה־90, עם ספרו "גן העצים המתים", ששילב הומוסקסואליות אחרת משל יותם ראובני. יותר תקנית ושמרנית, אבל שהיה בה אלמנט מיסטי חרישי ומשיכה מגנטית לגרמניה. אלא שמאז אותו קסם נדיר, התעמעמה ההפתעה הראשונית בדמות נובלות חיוורות־משהו בספרו הבא. בהמשך הגיע רצף רומנים די עבים ובלתי צליחים, אבל כאלה שהמיליה אוהב לאהוב, כי יש בהם מן הריאליזם הפסיכולוגיסטי הדרוש. במובן זה הוא מתאים ככפפה לפרס ספיר, אבל בינינו - כמה קוראים חוו וחיו את הספר של אבני־לוי באמת? אני לא צלחתי אותו.

ב"שלושה ימים בקיץ" יש קצת נאציזם בדמות קצין אס.אס, קצת מיסטיקה מזרח־אירופית, קצת בעלי חלומות, קצת ארס־פואטיקה בדמות אדם המנסה לכתוב יצירת מופת, קצת ייסורי אהבה. מרקחת דומה, אגב, יש בספרו של יניב איצקוביץ' "ההתחלה של כל הדברים": שואה, מיסטיקה מתוצרת מזרח אירופה, בעלי חלומות, ארס־פואטיקה בדמות אדם המנסה לכתוב יצירת מופת שמתבררת אולי כספר שאול או גנוב, וכן, גם ייסורי אהבה מן העבר.

שלוש הפתעות

ברשימה הנוכחית בולטים שלושה מקרי הפתעה, שהראשונה שבהם היא לאה איני. לא ברור איך פרנסי הספרות לא העניקו לה כבר את הפרס הזה. אמנם יש שיאמרו כי היא נהדרת לחובביה בלבד בשל היותה אוונגרדית, אבל האוונגרד שלה חי, נושם וחלוצי, ובכל מקרה אני מסרב לראות בה סופרת אזוטרית. הרומן שלה "הילד של לגיון הזרים", שהוא תשקיף ילדותו של בעלה עירד ז"ל, שנפטר ממחלה קשה, הוא יצירת מופת הראויה לזכות בפרס.

איני עושה דבר מעניין: היא מקיפה את הילד הבודד עירד בחברת מבוגרים מהגרים, לגיון זרים, חלקם מוזרים ובעיקר רחוקים זה מזה. רק הפרקים שעל פני הרצף מחברים אותם. עירד הוא לא רק גיבור - הוא פרוטגוניסט ציר המחבר דמויות בתוך המערך השלם של הרומן. אם היא תזכה, אראה בכך תיקון עוול על שלא זכתה בעבר.

ההפתעה השנייה היא הסופרת רוחמה אלבג, שכתבה רומן מוצלח בשם "נשארתי בשבילכם", הבולט באיכותו. נשארתי בשבילכם - איזו אמירה, מהסוג שלרוב אומרת אם־רעיה לילדיה. אלא שאלבג מתארת ברומן אישה צעירה ומלאת חיות, ששוקעת לחיי נישואים שגרתיים עם איש שתקן ומופנם. "עד מתי תישארי ככה?", שואלת אותה אמה.

זוהי אישה שוויתרה על החלום, השלימה עם הבינוניות וגרה בבית שנבנה על גג בניין נטוש. בני הזוג המתוארים כאן הם בבואה של בית הוריהם, עד שאנחנו שואלים את עצמנו אם בכלל אפשר לצאת מהלופ הזה בנהר הדורות האינסופי. האם נולדנו כדי לשכפל את עצמנו, כמו הורינו והורי־הורינו? האם בכלל אפשר אחרת?

זהו שוב הריאליזם הפסיכולוגיסטי המוכר שאהוב כל כך על המיליה ועל הממסד הספרותיים, אבל אלבג כותבת אותו בעדינות מרבית. מתוך העדינות הזו עולה כאן רומן פמיניני־פמיניסטי, שבודק את מצב האישה בתוך החברה ובתוך המשפחה הגרעינית בעין חדה ולאורך הדורות. הנשים שבספר נסחפות לממש את ייעודן, להיות עוד חוליה בשרשרת של הולדת ילדים, תקווה וכניעה, ורק אחדות מהן קוראות תיגר על המוסכמות. אי אפשר להימנע מלכתוב את זה. לאחרונה אלבג נראית בתקשורת בעל כורחה, ולא בהקשר ספרותי: אחייניתה, לירי אלבג, חטופה בידי חמאס בעזה, ובינתיים אין מציל.

ההפתעה השלישית שייכת דווקא לסופר המוכר והאהוב אשכול נבו. משום מה היתה תחושה שמדירים אותו מפרסים בשל היותו סופר פופולרי שזוכה באהבת הקהל הרחב - וזה חבל, כי אף שלפעמים הפרסונה שלו שוקעת במין פוזה של סופר לאומי וצו המצפון התורן, כעמוס עוז בשעתו, נבו הוא מהיחידים בדור שנות האלפיים היודע להעמיד רומן מרתק לפני ולפנים.

כבר ב"ארבעה בתים וגעגוע" נבו הפתיע מאוד, ושבר את הדומיננטיות של הסיפור הציני והפוסט־מודרני שדוגל שאי אפשר לדבר ישירות ובגדול על הדברים, אלא תמיד בלשון המעטה, בצד (כמו אתגר קרת, שלא יכתוב סיפור על רבין, אלא על חתול שנדרס וקוראים לו רבין; או אורלי קסטל־בלום, שאצלה הרכבות בגרביים הן הרכבות האמיתיות של דולי סיטי). כל הספרות המתקטנת והצינית הזאת, המפרקת אידיומים כפואטיקה, מתה עם "ארבעה בתים וגעגוע" של נבו, ורק על זה מגיעים לו פרסים. האחרון, קובץ הסיפורים "לב רעב" המועמד לפרס, הוא אמנם לא הפורטה של נבו, שצריך מרחב ושחזק ברומן, אך גם הוא ראוי מאוד.

אפשר ממחר

רשימת הביכורים טרם פורסמה, ועדיין כדאי לומר משהו על ספרי הביכורים שיצאו השנה, שמחלקם עולה תסיסה ובשלות ראשונית מפתיעה. למעשה, נדמה שדווקא בקטגוריה הזו קרו הדברים המעניינים באמת. הבולט מכולם הוא צבי בן מאיר בספרו "מי שסוכתו נופלת", המתאר באופן מקורי פרידה של זוג נשוי על רקע נטיות מיניות ובעיות מגדר. זהו סיפור וידוי, הכתוב באופן אישי ונפלא. בן מאיר יודע להעביר פרידה במילים, וזה לא מעט.

גם "פיקדון עיניך" של אפרת נוה עובד עם מוטיב המבט והמונולוג בצורה יפה, ויוצר דמויות עגולות ונדירות. אל אלה אפשר לצרף את חביבי המיליה תמר רפאל ומוטי פוגל, שיש להם סיכוי לא רע לזכות, אם כי אני התלהבתי מספריהם פחות. ספרו של פוגל, "לא ממואר", מתאים לתקופה שלנו בשל הטרור הטרגי שבו: הוא מתאר את הרצח של אודי פוגל (אחיו של הסופר), אשתו רות ושלושה מששת ילדיהם בידי מחבלים ביישוב איתמר. אני ראיתי בו יותר ספר מסות תרגילי, שמריח מסדנתיות.

ארבעה ספרי ביכורים בולטים נוספים הם "חרשתא" של יהודית קגן, שמשלב בין קבלה, היסטוריה ופנטזיה מתוצרת הארץ; "מסכת תהום" של איל חיות-מן; רומן החניכה ההומוסקסואלי הקסום "אהבה בקריות" של הסופרת מיקי מלץ, שמציג נער גיבור כובש לב; וגם "חתול עובר ושב" של אורה מנשה, המנסה להעביר קרתנות אורבנית ישראלית דרך מונחים של ניסוי מדעי.

ושתי הערות לפרנסי הפרס: הגיע הזמן להוריד מעל הפרק את התנאי שמי שלא חי בארץ לא יכול להיות מועמד לפרס. לי די נמאס מכל הפטריוטיזם בגרוש הסולידרי הזה, על אחת כמה וכמה על רקע המצב. אם מישהו כותב ספרות בעברית לישראלים - מה זה משנה בעצם איפה הוא חי? ראובן נמדר, למשל, שזכה בפרס ספיר בעבר, הוא סופר מצוין המתגורר בחו"ל. בטלו את החוק ההזוי הזה במהרה בימינו. וגם, מה קורה עם השירה? אף על פי שקיימים פרסי שירה עכשוויים יוקרתיים - מן הראוי שמפעל הפיס, על שלל תקציבו העצום, ימצא לנכון לייסד פרס ספיר לשירה. אפשר ממחר.