כאשר מאיה איש־שלום החלה את העבודה על הרומן הגרפי הראשון שלה "Home Bound" ("קשורה הביתה" בתרגום חופשי), היא התכוונה לתאר תחושת תלישות, ארעיות או חוסר התאמה, שנוצרה בשבע השנים שבהן חיה בניו יורק.
ללא טקסט ובאמצעות איורים כמעט מינימליסטיים, היא מתארת את קורותיה של גיבורה שעוברת עם מזוודתה בין סוגי בתים שונים. דירה מרובת צמחייה, למשל, נראית כמו רעיון מוצלח בהתחלה, עד שהדמות הופכת שפחה לשתילים ולא מסוגלת לנהל קיום נורמלי. הבית הטכנולוגי מביא אותה לרעוב לאינטראקציה אנושית. כך היא נעה ונדה בין סוגי מגורים וחיים, כתהליך חיפוש עצמי נפשי יותר משהוא הישרדותי.
אבל לקראת סיום העבודה על הספר, וכמו כל אספקט בחייו של הישראלי היוצר או אפילו המצוי, מלחמת 7 באוקטובר העניקה משמעות אחרת לסיפור. ברגע אחד הפך החיפוש אחר בית אמיתי ותחושת שייכות לסוג של פריבילגיה, כשרבים בישראל הנוכחית, מצפונה ומדרומה, הפכו נוודים שלא מרצון.
אזרחים ארעיים, פליטים בארצם. "חזרתי לארץ לפני שלוש שנים, והספר מדבר על חוויית ההגירה שלי שם וגם על החזרה לישראל, שהיא סוג של הגירה מחדש. לפחות כך היתה ההרגשה שלי כשחזרתי", היא אומרת.
"זה איזשהו חיפוש כזה, התעסקות באיפה אני מרגישה במקום, מה גורם לנו כאנשים להרגיש שזה הבית שלנו. בעצם ב־7 באוקטובר הייתי באמצע העבודה על הספר, ופתאום הוא קיבל הרבה משמעויות חדשות. מהסיפור הקטן שלי על הגירה ועל חיפוש הבית פתאום כל התחושות התעצמו.
"כל כך הרבה אנשים היו צריכים לעזוב את הבתים שלהם כי הם נהרסו והיה מין חוסר ודאות, אז פשוט הפסקתי את העבודה על הספר. ואז החלטתי שזה דווקא מפתח אותו למקומות שונים, זה נהיה חלק ממנו".
הרגשת תחושת אשם? יש אנשים שקורת גג היא עניין קיומי לא צפוי אצלם כרגע.
"לא יודעת אם לקרוא לזה אשמה. פשוט איירתי מתוך התחושות שלי, וכשהכל קרה זה פשוט שיתק אותי. פתאום הרגשתי שכל מיני בתים בספר אולי שטותיים מדי. היו גם בתים שקודם לכן נדמו לי מצחיקים או הומוריסטיים, וברגע הפכו מצמררים בעיניי: באחד הקטעים היא נכנסת לתוך מנהרה, באחר היא מגיעה למין טירה ונשדדת בה.
"יש גם בית עם חפצים חיים, שנראה לי פתאום קצת מלחיץ. אלה חפצים חמודים שבסך הכל רוצים שהגיבורה תישאר איתם, אבל באמת התחלתי להרגיש שזה הרבה יותר מפחיד משדמיינתי את זה לפני כן".
במובן מסוים זה גם סיפור דורי על עודף אפשרויות. מרוב היצע קשה להרגיש מקורקע.
"לגמרי, זו התחושה. כשגרתי בניו יורק היה לי טוב אבל בחרנו לעזוב, וזה שונה מאוד מאנשים שחווים מעבר כי לא היתה להם ברירה. זה נכון לא רק לגבי מגורים, אלא גם לקריירה או לבני זוג. בכל החלטה שלנו אנחנו בעצם אומרים לא לאינסוף דברים אחרים".
איש־שלום, 37, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, חיה היום בארץ, אבל מודה שהיא ובן זוגה חושבים על חזרה לנכר, יחד עם שני ילדיהם שנולדו באמריקה. וזה לא רעיון רע כל כך, לאור העובדה שארה"ב היא מעצמת קומיקס עצומה ומבוססת, בעוד בישראל תחום הרומנים הגרפיים רק מתחיל להיתפס כסוגה תרבותית מוערכת הפונה למבוגרים.
"זה הרומן הגרפי הראשון שאני עושה, לא ממש ידעתי שזה משהו שאני רוצה לעשות", היא מספרת. "לפני שש שנים פנתה אלי פרופ' מרב סלומון, מרצה שלימדה אותי בבצלאל והקימה את הוצאת Salomon & Daughters לספרות חזותית, מתוך רצון להביא את הז'אנר לארץ, כי באמת זה משהו שפחות קורה פה.
"אבל היא רצתה להביא ספרות חזותית לא מהסוג הקלאסי, אלא משהו שונה. באותה תקופה הרגשתי שאני עוד לא מוכנה לזה, אבל הרעיון לכתוב ספר נשאר לי בראש. כשחזרתי לארץ ישר כתבתי לה והתחלנו תהליך מרתק יחד. היום כבר יש כל מיני חנויות שמוכרות קומיקס והוצאות חדשות שמתמקדות בזה. אני מרגישה שהעולם הזה של הרומנים הגרפיים ממש קורה כעת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו