דיוויד פוסטר וואלאס כתב מסה על אמריקה שהייתה ואיננה עוד. מעניין לקרוא אותה דווקא עכשיו

במשך שבוע שלם בראשית המילניום, שנת 2000, הסופר דיוויד פוסטר וואלאס הצטרף אל ג'ון מקיין, אז מועמד לבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית, וליווה אותו בקמפיין. לאורך המסע הזה, ברחבי ארה"ב, פוסטר וואלאס כתב את המסה "אפ, סימבה", שבימים אלו, ובהתכתבות עם קמפיין הבחירות הנוכחי בארה"ב, רואה כאן אור מחדש.

פוסטר וואלאס צולל ישר אל לב העניין. הוא מספר על עברו של מקיין כטייס פנטום צעיר במלחמת וייטנאם, שמטוסו הופל מעל האנוי, והוא, שבור גפיים, מעדיף לבלות שנים ארוכות בכלא, אף כי ניתנת לו ההזדמנות לצאת לחופשי אחרי חודשים בלבד. מפקד הכלא הצפון־וייטנאמי, שרוצה לעשות מחווה לאדמירל הצי, ג'ון ס' מקיין האב, מבקש לשחרר את הבן מהכלא - אך מקיין הצעיר מסרב. הוא לא רוצה לשבור את קוד השבי של צבא ארה"ב, שלפיו אסירים אמורים להשתחרר בהתאם לזמן שבו שהו מאחורי הסורגים, וכך הוא מוצא את עצמו, בהתנדבות, נרקב שם עוד ארבע שנים.

האנקדוטה הזו מעידה על אופיו של האיש וחוזרת על עצמה גם בקמפיין שהוא מנהל נגד יריביו, שבו הוא מפגין תכונה נדירה - היכולת להתעלות מעל האינטרס האישי ולהעדיף את הלאומי. מקיין משדר אידיאליזם צרוף וכנות בלתי מצויה גם בסיסמת הקמפיין שלו, "Straight Talk", דיבור ישיר - שבולטת ביתר שאת בעידן החלקלק של יועצי התדמית שאנחנו חיים בו היום. מקיין, אומר פוסטר וואלאס, באמת אוהב את אמריקה. בעיניו, אז, בראשית שנות האלפיים, היא עדיין "בית האמיצים" - המקום האידיאליסטי שבו המרחבים העצומים תואמים את גודל החלומות.

זהו מועמד שיוצא להילחם על ליבה של אמריקה, לא כדי להפכה ל"גדולה" ול"חזקה" יותר, אלא כדי לעשותה "אמיתית" ואותנטית יותר. בעידן הספקני שאנחנו חיים בו, כשהאמת והמציאות הפכו בעצמן למושגים גמישים מאוד, סיסמת הבחירות של מקיין ואופיו, שמעמיד את טובת הכלל במרכז - נראים נאיביים להפליא. למעשה, בקריאת הבדיעבד של הטקסט, רבע מאה אחרי, לעיתים נדמה כי מקיין לוקה ביותר מדי כנות, יושרה ואידיאליזם.

מקיין מסרב לראות שאנחנו חיים בעידן של תדמית וכוח, ומסרב לשמש בתפקיד של בדרן חוצות וליצן אצטדיונים במהלך הקמפיין. הוא לא משכיל להבין שמה שמעניין את הקהל המשולהב הם לא הרעיונות - אלא הרגש. לא האמת - אלא הדימוי. אהבה, תיעוב, שנאה, הערצה - אלה החומרים שמהם עשויים החלומות שלנו, ולא מתוכניות חומש לפתרון בעיות כלכליות.

פוסטר וואלאס מספר כי מקיין "אומר לפעמים דברים שהם אמיתיים בעליל ושאף מועמד מיינסטרים אחר לא היה אומר". באופן פרדוקסלי, אלה בדיוק הדברים שגורמים לקהל הרחב להעריך את מקיין, ובדיוק הדברים שימנעו ממנו, בחלוף השנים, להגיע לבית הלבן.

פוסטר וואלאס מספר כי מקיין מגלם דמות של "מנהיג אמיתי": "מנהיג אמיתי אינו סתם מישהו שאתה מסכים עם הרעיונות שלו, וגם לא מישהו שבמקרה נראה לך אדם טוב. מנהיג אמיתי הוא אדם אשר, מכוח השילוב המיוחד של עוצמה וכריזמה ודוגמה אישית שמתגלם בו, מסוגל לעורר באנשים השראה[...] מנהיג אמיתי יכול איכשהו לעשות לנו דברים מסוימים שבעומק ליבנו אנו מאמינים שהם טובים ורוצים להיות מסוגלים לעשות אבל לרוב איננו מצליחים לעשות אותם בכוחות עצמנו. זאת איכות מסתורית, קשה להגדרה, אבל אנחנו תמיד מזהים אותה כשאנחנו רואים אותה, אפילו כילדים".

מנהיג אמיתי אינו מנסה לרצות את ההמון, להתחבב עליו בכל מחיר, לספוג ממנו מטר של אהבה ולגמול לו באמירה "גם אני אוהב אתכם". מנהיג אמיתי, וכזה הוא ג'ון מקיין, הוא האיש שיכול לעזור לנו להתגבר על המגבלות שלנו, להתרומם מעל העצלות והאנוכיות, ולהתחבר לאותנטיות שבנו. ועדיין, פוסטר וואלאס מבין את מה שההיסטוריה לימדה - למקיין לא היה כל סיכוי.

בחברה שבה הצלחה ואהבת הקהל כרוכות זו בזו נדרשות תכונות נוספות למנהיג, ובראשן ה"ווינריות" שהוא מקרין. ומקיין מציע את הסחורה הלא נכונה. "האמת היא שאם אתה מצביע צעיר שבע־שוק, מחויב ומסור, הדבר היחיד שללא ספק תרגיש בנוגע לקמפיין של ג'ון מקיין הוא אמביוולנטיות מסוג עכשווי ואמריקני מאוד, מעין מלחמה פנימית בין הצורך שלך להאמין והאמונה העמוקה שלך שהצורך להאמין הוא חרטא, שלא נותר עוד שום דבר מלבד מכירות ואנשי מכירות".

שאלת המיתוס האמריקני, האם ארה"ב היא עדיין "בית האמיצים" או למעשה בית משוגעים ענקי של בידור זול, מעסיקה את פוסטר וואלאס ברבים מכתביו, לצד העיסוק בזיקה שבין הצלחה לאהבה. פוסטר וואלאס מתבונן מתוך עומק פילוסופי בשאלה שרלוונטית מאוד גם היום: האם יש עוד בתוך החיים בעולם הזה, שהולך ומאבד מהאמת, מלבד קרנבל משעשע שמספק בידור להמונים.