"בהתחלה היו מגיעים עיתונאים כדי לעשות את 'הכתבה עם המוזרים האלה'. היום אנשים מתגאים בגיקיות שלהם"

זוהי שעת צהריים מוקדמת ביום של חול המועד סוכות מרכז־תל־אביבי טיפוסי, מהסוג שכבר נפרד מהקיץ המהביל, אבל עוד לא נכנס לגמרי למלנכוליית הסתיו. חצר ביה"ס תיכון עירוני א' שצמוד לסינמטק גועשת, מלאת רחש והמולה. במרכז הרחבה המרכזית מוצבים דוכנים שבהם היצע שנע על המנעד שבין ספרי קומיקס, בובות פאנקו-פופ מעוצבות, תחפושות וספרים של טרי פראצ'ט.

עוד מעט ייערך כאן אירוע השטיח האדום, שבו תוצגנה לראווה תחפושות מושקעות ומחוות לגיבורים איקוניים, אבל כבר בכניסה בולט יותר מכל מתחם הלארפ, משחק התפקידים החי. במרכזו שלל דמויות, מקוסם חבוש כובע רחב שוליים, דרך נסיכה סגולת שיער ועד אש קטצ'אם מ"פוקימון" וסון גוקו מ"דרגון בול Z", נלחמים זה בזה בחרבות פלסטיק.

במעין אמפי קטן, על מדרגות בטון, יושבת סינדרלה, אוכלת כריך פסטרמה. לא, לא מדובר בהזיית LSD של כותב שורות אלה, גם לא בזיכרון רדוף מפורים של ימי בית ספר רחוקים ומסויטים. מדובר ביומו השלישי והאחרון של פסטיבל "אייקון", אקסטרווגנזת מדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים ישראלית, המתקיימת זו השנה ה־28 ומושכת אליה יותר מ־10,000 מבקרים מדי שנה. אלו, למעשה, שלושת ימי חגה של קהילה שבשנים האחרונות רק הולכת וגדלה - בוודאי בעולם, אבל גם כאן בארץ.

רוצים הוכחה לכוחם המסחרי של באי "אייקון"? סיבוב בין חנויות קניון דיזנגוף סנטר יפגיש אתכם עם כמות בלתי נתפסת של חנויות מאנגה, פנטזיה ובובות מעוצבות. כולן שמות במרכזן דמויות, עלילות ואלמנטים מעולמות המדע הבדיוני והפנטזיה - סוגה שאינה עוד נחלתו הבלעדית של הגיק המצוי, אלא ז'אנר בועט שהפך מגה־פופולרי בעשורים האחרונים, במקביל להתאהבותה של הוליווד בסרטי גיבורי הפעולה (התאהבות קלה מאוד בז'אנר שיכולות הרווח שלו גולשות הרבה מעבר לקופות הכרטיסים, אל שדות המרצ'נדייז המשתלמים במיוחד).

ובזמן שלארה"ב יש את כנסי "קומיק־קון" המסחריים, שמאגדים את חובבי ספרי הקומיקס וסרטי הקומיקס, מפגישים אותם עם גיבוריהם ומאפשרים להם, באמצעות משחקי תפקידים, מתחמים ותחפושות, לחיות לכמה רגעים את הפנטזיה - לנו יש את "אייקון".

***

"אייקון", שהוקם בשנת 1996 על ידי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה כפסטיבל קטן ונישתי למדי, התפתח לכדי הפנינג שמתחזק קהילה אדוקה ומגובשת. "לא מצאתי בסביבה שלי הרבה אנשים שמתעניינים במדע בדיוני ובפנטזיה, וככה הגעתי לפסטיבל בהתחלה, אבל נשארתי בגלל האנשים", אומרת הדס תמר־נבנצל, מנהלת התוכן של הפסטיבל השנה. "זה פסטיבל של חברים שהולכים איתי כבר 20 שנה, הקשרים שנוצרים פה מאוד חזקים. חלק מהחברויות הכי קרובות שלי התחילו פה וגלשו לחיים. יש הרבה זוגות שהכירו פה והפכו למשפחות".

איך את מסבירה את ההתפוצצות של הפסטיבל?

"אחת הסיבות היא ההצלחה של סרטי מארוול ועידן גיבורי העל, כשפתאום גיקים הם לא 'המוזרים', אלא כל התרבות הזאת הפכה למיינסטרים וגרמה לאנשים להזדהות כגיקים. לפני כן היתה על זה סטיגמה. בחו"ל זה מנורמל יותר, אבל בארץ מי שנמשכים לעולמות הספקולטיביים, פנטזיה ומדע בדיוני, בהרבה מקרים מרגישים לא במקום שלהם, בטח אם הם בני נוער. זה לא שאין להם חברים ושכולם שונאים אותם, אבל הם לא בדיוק מוצאים את עצמם בבית ספר רגיל, ואז הם מגיעים לכאן, או שהם נכנסים לקבוצות ברשתות החברתיות, ומתחברים לאנשים שהרבה יותר דומים להם.

"כל זה גרם להרבה יותר אנשים בשנים האחרונות להזדהות כגיקים, כחנונים, ולחפש את המקום הזה שנותן להם את הדבר שהם עכשיו יודעים שהם יכולים למצוא הרבה יותר בקלות".

בתפריט הפסטיבל השנה קוספליי (משחקי תחפושות), הרצאות בשלל נושאים (מ"1984 - השנה שניבאה את עתיד הגיימינג", דרך "הורוסקופ הוא הנבואה החדשה?" ועד "זוג גרביים ומגישה: מגדר ומיניות בספרי פראצ'ט"), מפגשי "עשור לחדרי הבריחה", משחקי תפקידים שולחניים ולא שולחניים ("האלכוהול עליכם", נרשם ברובריקת האירוע בתוכנייה), ועד סדנאות שיעור חיזוי עתידות או הכנת אוזני חתול.

***

הספרות הספקולטיבית הגיעה השנה לשיאים שמעולם לא נראו כאן. כ־20 ספרי פנטזיה ומדע בדיוני ישראליים ראו אור השנה, הוצאות קטנות כגדולות הוציאו יותר ספרי ז'אנר מתורגמים, ויש הוצאות שהשיקו סדרות ייעודיות לספרות הספקולטיבית. יתרה מכך, אם לאורך השנים פקדו את "אייקון" סופרסטארים אמיתיים של הז'אנר, כמו ניל גיימן, אורסון סקוט קארד, בריאן סנדרסון (השנה, מסיבות ברורות, המארגנים אפילו לא ניסו להביא אורחים) - השנה הסתובבו בפסטיבל כוכבי ספרות פנטזיה מקומיים, ובהם ד"ר איל חיות-מן, עיתונאי ומבקר במוסף הספרים של "ישראל היום" שכתב את רב־המכר "מסכת תהום", ויהודית קגן שכתבה את רב־המכר המפתיע "חרשתא".

"ההתפוצצות של השנה האחרונה היא תוצאה של כמה תהליכים שנבנו במשך די הרבה שנים", אומר חיות-מן, כשאני שואל לגבי המרכזיות שתפסו הז'אנרים הספקולטיביים בספרות הישראלית. "יש קהילה ישראלית ותיקה יחסית של כותבי מדע בדיוני ופנטזיה שפועלת עוד משנות ה־90, בעיקר בסיפורים קצרים במגזינים כמו 'היה יהיה', 'בלי פאניקה' ו'פנטזיה 2000'. זאת קהילה שנפגשת באופן קבוע בכנסים, כותבת ועורכת יחד, וכל יוצרת שפורצת מתוך הקהילה הזו נותנת השראה לאחרות ומתניעה סוג של אפקט דומינו. לזה צריך להוסיף עוד קבוצות יוצרים עם כיוונים ספציפיים יותר, למשל קבוצת 'שעטנז' שאני חבר בה, שמתמקדת ביצירת פנטזיה ממקורות יהודיים".

גם לעובדה שקל ולגיטימי יותר לפרסם היום באופן עצמאי יש קשר.

"ברור. יוצאים היום הרבה יותר ספרים שבעבר פשוט לא היו מוצאים במה - לא בהכרח כי הם לא טובים, אלא לפעמים דווקא כי הם דומים מאוד למה שיוצא בחו"ל - והוצאות אומרות לעצמן 'למה לנו לקחת סיכון עם יוצר מקומי, כשאנחנו יכולים להשיג את אותו הדבר מסופרים מחו"ל שכבר זכו בפרסים והיו ברשימות רבי־מכר?' - אז היום הספרים האלה יכולים לצאת, בעזרת קהל שתומך בהם בפלטפורמות מימון המונים, וגם יש יותר סופרי 'מיינסטרים' שכותבים יצירות שיש בהן אלמנטים של פנטזיה ומד"ב. אישיגורו כתב ספר פנטזיה, 'הענק הקבור', וגם ב'התיקונים' של פראנזן יש אלמנטים מד"ביים מובהקים.

"אחת הסיבות להתפוצצות של 'אייקון' היא ההצלחה של סרטי מארוול ועידן גיבורי־העל. פתאום גיקים הם לא 'המוזרים', אלא כל התרבות הזאת הפכה למיינסטרים וגרמה לאנשים להזדהות כגיקים. בחו"ל זה מנורמל יותר, אבל בארץ עדיין היתה על זה סטיגמה"

"זה קשור גם בעובדה שהתרבות הפופולרית נעשתה הרבה יותר פנטסטית - עם הפופולריות של סרטי מארוול וסדרות כמו 'משחקי הכס' או 'בעיית שלושת הגופים'. גדל דור של יוצרים, גם במיינסטרים, שזה חלק מעולם הרפרנסים שלו. חוץ מזה, אנחנו חיים בעולם עם התפתחויות טכנולוגיות שבאמת נראות כאילו הן לקוחות מספרי מדע בדיוני - בינה מלאכותית, שינויי אקלים, מגפות וחיסונים הם דברים שנמצאים במודעות של כולנו. יש היבטים חשובים של המציאות הנוכחית שכמעט אי אפשר לכתוב עליהם בלי איזושהי זיקה מעולמות המדע הבדיוני".

אפרופו חיבור למציאות, נושא הפסטיבל השנה הוא "נבואות". מאיפה זה מגיע?

"בהיסטוריה היהודית, וזה נכון גם בהיסטוריה של עמים ודתות בכלל - נבואות לרוב קשורות לתקופות של משבר. אנשים לא סתם קמים בוקר אחד ומתנבאים על חורבן או על גאולה, אלא זה כמעט תמיד בתגובה לאיום: מלחמה, מגפה, מתיחות חברתית גדולה. לרוב גם נבואות החורבן הכי קודרות כוללות איזה צד של תקווה - של המצב הטוב יותר שייווצר אחרי הקטסטרופה. אנחנו נמצאים השנה בתקופת משבר יוצאת דופן, ומכאן העיסוק בנבואות - שהן בסופו של דבר ניסיון לדמיין איך יראה העתיד, או לדמיין עתיד אחר.

"יש הרבה מאוד נבואות בהיסטוריה של הז'אנר - מנבואות בפנטזיה שמבטיחות שדווקא גיבור הסיפור בן ה־13 הוא זה שיביס את אימפריית הרשע ועד לתחזיות מדעיות וחברתיות שמנסות לשער את עתיד החברה האנושית בעוד אלפי שנים, ביצירות כמו 'חולית' של הרברט או 'המוסד' של אסימוב. כשאנחנו מדברים על מדע בדיוני, הרבה פעמים עולה השאלה אם הספרים האלה הצליחו לנבא את העתיד, ובאיזו מידה של דיוק - אף שהרבה פעמים הם בכלל לא ניסו להיות נבואיים אלא להציג אפשרות מסוימת, לפעמים, בספרים כמו '1984', גם אפשרות שהסופרים דווקא קיוו מאוד שלא תתממש".

"הרבה מספרות הז'אנר עוסקת באנשים פשוטים שנקלעו למאורעות גדולים", אומרת נבט טחנאי, ממארגני הפסטיבל ומבקרת ספרות ספקולטיבית ב"ישראל היום". "הדמויות מגלות שהגורל הוכתב להן מגבוה, והן מנסות להגשים את ייעודן או להימלט ממנו. אצל הרבה מאיתנו התחושה הזו מתחברת לתחושת חוסר האונים לנוכח המציאות הנוכחית, שאין לנו שליטה על מה שקורה בה. זה יכול לקחת אותנו למקומות של ייאוש, ודווקא הפסטיבל והקהילה הזו הם הדרך שלנו לשלוט במה שאנחנו יכולים. הרבה מההרצאות השנה עסקו בהתמודדות עם כאב, אובדן וחרדה בעזרת ספרות הפנטזיה, וגם בחשיבות של הקהילות שנוצרו סביב היצירות האהובות שמעניקות תחושה שאנחנו לא לבד".

בין דוכני קח־תן, עמדות תיקון תחפושות ושירותי היוניסקס הפרוגרסיביים, בולטת במיוחד פינת הנצחה מכובדת ועצובה לזכרה של חברת הקהילה רויטל ברונשטיין, או נייבי בירד, בשמה המוכר בקהילה, שנרצחה בפיגוע ביפו לפני כמה שבועות.

"את נייבי הכרתי דרך חברה משותפת בפאנדום הבינלאומי של 'בשורות טובות' בטוויטר", מספר טחנאי, שהיתה אמורה להעביר איתה השנה הרצאה משותפת בפסטיבל. "היא תמיד הגיעה לכנסים בקוספליי מושקע ברמות שהיא תפרה, ועמדה מאחורי הדוכן של קי"ק - קהילת יצירת קומיקס. את הפאנל המשותף שבו היינו אמורות להתווכח על העונה השנייה של 'בשורות טובות' הסבנו לאירוע זיכרון, שבו הצגנו את הקומיקסים שלה ואת הקוספליי שהכינה".

***

קל להיות ציניים ולקטלג את "אייקון" כאירוע שוליים, לא יותר מאזוטריית חנונים שמסרבים להתבגר. אבל האמת היא שמדובר באירוע שממשיך להשתכלל עם כל מהדורה, והוא נושא, לצד בשורה תרבותית, גם מסר חברתי.

"אנשים היום מתגאים בגיקיות שלהם, זה לא כמו פעם, כשזו היתה מילת גנאי", אומרת ליאת שחר־קשתן. "אפילו הסיקור שלך אוהד יותר מהסיקורים שהיינו מקבלים לפני כן. בהתחלה היו מגיעים לכאן עיתונאים כדי לעשות את 'הכתבה עם המוזרים האלה', לא כדי לנהל שיחה מכבדת. היו באים לעשות כתבת וידאו ואומרים 'תראו איזה מוזרים'. אז אפילו הסיקור התקשורתי שלנו מראה את השינוי ביחס לגיקים. ברגע שאנשים מרגישים יותר בנוח להרגיש גיקים - הם באים יותר".

ואותם אנשים שמתגאים בגיקיות - לא עוצרים ב"אייקון". הקהילה הגרעינית שמגיעה לפסטיבל היא כזו שכבר ראתה וחוותה פסטיבלים של ספרות ספוקלטיבית ברחבי העולם. למעשה, ב־worldcon, כנס הספרות הספוקלטיבית שמתקיים בכל שנה במדינה אחרת - שיעור המבקרים הישראלים הוא הגבוה ביותר. ועדיין, נראה שגם כאן, הכי טוב בארץ.

"הכנסים הגדולים שהשתתפתי בהם היו 'MCM קומיקון' בלונדון ו'FAN EXPO', ועשיתי גם גיחה קטנה ל'קומיקון ניו יורק' ב־2018", אומרת טחנאי. "אלה כנסים יקרים בהרבה, כרטיסי הכניסה אליהם יכולים להגיע למאות שקלים, והם לא מבטיחים כניסה לאירועים שרצית לראות. כאן הכניסה למתחם ולדוכנים חופשית לחלוטין, והתמחור הוא רק לאירועים ספציפיים, וזה מנגיש את הפסטיבל גם עבור הקהל הצעיר יותר שעדיין חי על דמי כיס. זה מה שהופך את 'אייקון' ל'באר הכפר' שלנו, וזה כמו אירוע משפחתי. הכנסים הגדולים בחו"ל גם נעשים יותר מסחריים, וזה מורגש".

מה הכוונה?

"אחד הזיכרונות האהובים עליי הוא מ'MCM קומיקון' ב־2017. הייתי בהרצאה של קוספליירית על הקשר בין קוספליי לדימוי גוף, שבה היא עודדה את מאזיניה לעשות קוספליי בכל משקל ובכל מידה, נתנה טיפים להתמודדות עם תגובות מרושעות אונליין והבטיחה שהמגיבים האלה מתבריינים רק מאחורי מקלדת. בשנים האחרונות חיפשתי עוד אירועים כמו ההרצאה הזו, ולצערי לא מצאתי. החלק הזה של הכנסים הגדולים בחו"ל הולך ונעלם. היום מי שמשתתפים בהם הם סלבריטאים, שחקנים, במאים ויוצרים מהשמות הגדולים בתחום, והתוכן של המעריצים עבור המעריצים נדחק לשוליים".

ההליכה בפסטיבל היא מעין חוויה של מציאות מדומה, בוודאי בישראל 2024. מצד אחד התרבות הקווירית שולטת במרחב, עם מדבקות שמחולקות כאן ומציינות את לשון הפנייה המועדפת. מצד שני, מתהלכים כאן המון חובשי כיפות ונשים עם כיסוי ראש.

אחת מהן היא כלנית טאוב, 38, תושבת אפרת שבגוש עציון, אם לארבעה ילדים - חלקם מסתובבים בין מסדרונות 'אייקון', דור שני להורים גיקים גאים - ומרצה קבועה בפסטיבל. טאוב נושאת את בתה רות בת חמשת השבועות, שמתמודדת לתואר פוקדת הפסטיבל הצעירה ביותר בתולדותיו, שנייה רק לתינוק בן שבועיים שמצא עצמו נישא בין אטרקציות "אייקון" עם הוריו.

"זה כבר היום השלישי שלה בכנס", אומרת האם, בין הנקה, הרצאה והחלפת חיתול. "תמיד הייתי גיקית והרגשתי שאני היחידה המוזרה, יוצאת הדופן, ופה בכנס זה המקום שבו אני מרגישה נורמלית, פה אני עם החבר'ה שלי. אז בשבילי הכנס בחול המועד זה משהו קדוש. גם הילדים שלי - שמואל (14), לאה (12) ואהרון (9) מסתובבים פה. אהרוני הגיע לפה לא הרבה אחרי שנולד. זוכרים אותו פה בתור תינוק בן שלושה חודשים".

טאוב פוקדת את הכנס זו השנה ה־11. "חבל שגיליתי אותו רק אז. לפני 18 שנה הייתי שואלת 'איפה יש קהל גיקי בארץ?' וכולם אמרו לי שאין. למדתי בבית יעקב, הייתי הגיקית היחידה בכל הכיתה שלי, מלכתחילה לא היו הרבה תלמידות בבית הספר. אבל היום זה שונה לגמרי. אתמול באנו לפה ברכבת, ישבנו בקומה התחתונה של הקרון, ותוך כדי הנסיעה אנחנו פתאום שומעים ארבעים בני נוער שרים 'Let it go' והיה ברור שכולם בדרך ל'אייקון'. היום הם כבר לא מגיעים לבד כמו שאני הגעתי, אלא בקבוצות של חברים מהיישוב, מהכיתה, וזה חלק מהחוויה הקהילתית שלהם".

טאוב היא לא רק פוקדת נלהבת של האירוע, אלא גם מנחה בו זה כשמונה שנים את "מפגש אולוף" (OLUIF - Orthodox Ladies United in Fandom). "אולוף זו קבוצת פייסבוק שמאגדת נשים גיקיות דתיות דוברות אנגלית, למרות שהיום הקהל כבר גדל והוא כולל לא רק נשים דתיות אלא הרבה מעבר", היא מספרת.

"אפשר לקרוא לזה - מרחב בטוח עבור נשים דתיות שמחפשות קוספליי צנוע, כדי שלא יגידו להן כשהן מתחפשות 'למה את לא שומרת על צניעות?'. גם הדתיות אוהבות קוספליי ולהתלבש כמו הדמויות. אתה יודע כמה קל זה לעשות כיסוי ראש מפאה? יש גם החלפת רעיונות. נגיד, 'מליפיסנט' זה קוספליי מעולה לאישה דתייה. השנה ספציפית אני לא מחופשת, כי קשה להניק בתחפושת. אז אני לוקחת את זה רגוע".

***

בחוץ, בין דוכני הספרים והקומיקס, בולט במיוחד דוכן ספריו של יואב בן משה, 63, בעל חנות הספרים "נמר נייר" בשכונת פלורנטין, שמוכר ב"אייקון" כמות בלתי רגילה של ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, כבר משנת 1998. לידו גילי בר-הלל, בעלת הוצאת הספרים עוץ, גם היא מוכרת במרץ.

"בשביל העסק שלי, 'אייקון' הוא אירוע מכירות מאוד חשוב. אני מוכרת כאן ביום יותר מבכל שבוע הספר", היא אומרת. "חלק מהעניין כאן הוא שמדובר בתרבות מיובאת. 'קומיקון' בחו״ל הוא במה מסחרית אחת גדולה לאולפני הקולנוע ולתאגידי הבידור, אבל אנחנו לא יכולים לקיים פאנלים עם כוכבים של סרטי מארוול ואירועי חתימות מאסיביים כי הם לא בישראל, וכרגע גם לא יגיעו לישראל. מפתיע אותי שגופים מסחריים כמו סינמה סיטי או רב חן לא רוצים חתיכה מהאקשן. בכל מקרה, אני מוצאת ש'אייקון' הוא אירוע מרתק. לפלח מסוים של האוכלוסייה הוא אחד השיאים של השנה. אנשים פה מברכים זה את זה ב'חג אייקון שמח', ומעבר לגדר של המתחם עוברים אנשים שאין להם מושג שזה בכלל קיים".

הדרך אל מחוץ לשערי הפסטיבל עוברת דרך מאבטח משועמם, שלא נראה נרגש למדי למראה הגיבורים, הגיבורות וסימפוניית הצלילים והצבעים ששוטפת את רחבת בית הספר. מבט אחרון אל המתרחש במתחם חוזה באי של נורמליות, נישתית ככל שתהיה, בימים איומים במיוחד של טירוף וחוסר ודאות. בשנה שעברה הסתיים הכנס ב־6 באוקטובר.

רגע אחרי כן נכנסה ישראל לטיימליין החשוך בתולדותיה. אל מול אי התמימות והאסקפיזם שהוא "אייקון", קשה שלא לחשוב שאולי לא הם המוזרים כאן, אלא זו המציאות שהשתגעה לגמרי. לא מעט יופי נגלה כשמתמסרים לפנטזיה, גם אם זה לשלושה ימים, של היאחזות בילדות בציפורניים ובריחה לעולמות קסומים יותר, שגם האופל שבהם קודר הרבה פחות. בימים כאלה, זה לא מעט.