"כשאתה רחוק מהבית אתה מגלה את הישראליות שלך לטוב ולרע"

תחילת אוקטובר, והאוויר קר ולח, צופן בחובו הבטחה לגשם. השמיים אכן אפורים, ורוח סחררה את עלי השלכת. עיגול שצויר בגיר צהוב עיטר את אחד מגזעי האלון הזקנים. המפסטד הית' עטף אותם, בעודם פוסעים בשבילי היער, שאונה של העיר עמום ורחוק. כללי מוסקבה, כך סיכמו ביניהם.
"לונדון שינתה את חיי", אומר בקריצה ליעד שהם, 52, מסופרי המתח הטובים והבולטים בישראל. תהיתי אם מותר יהיה להכניס לראיון תבלין של בדיון, הרי בסופו של דבר שנינו רוקמי עלילות ותיקים, ושהם, בשובבותו המפתיעה אמר "למה לא?"

נפגשנו (בתל אביב) עם צאת ספרו "עניין משפחתי", ספר המתח ה־13 שכתב. אימת הספוילרים נפלה עלי, כמעט אי אפשר לומר דבר משמעותי על הספר בלי לפגוע בהנאת הקוראים. אבל אפשר בהחלט להגיד שזה ספר מצוין, מותח ומרגש, שכתוב במיומנות ובכישרון.

ואפשר לגלות עוד משהו. יש לו סוף טוב. היה יכול להיות לו גם סוף אחר, נורא. על זה שהם אומר, "כשהפער בין סוף טוב לרע הוא כחוט השערה, וכאשר הקורא יודע שזה המצב - מותר לבחור בנתיב האופטימי. שמעון פרס אמר פעם שגם הפסימיים וגם האופטימיים מתים בסופו של דבר. ההבדל ביניהם הוא איך הם חיים".

הורות לוחצת

"עניין משפחתי" אינו ספר מתח מסוגת ה־who done it, מי עשה את זה, אף שיש בו הפתעות ותפניות רבות. הוא מותחן קלאסי, כשהקורא כל הזמן תוהה, דרוך, לגבי מה יהיה. הבחירה בכך, על פי שהם, היתה מכוונת. "מכיוון שהעלילה יכולה, גם ברגע האחרון, לפנות לכאן או לשם, בחרתי בנתיב ה־feel good, אולי דווקא בגלל הימים האלה".

"אחד האתגרים בכתיבת סיפור מתח המתרחש בישראל הוא יכולת הבריחה. כמה באמת אפשר לברוח פה? אחת הטכניקות המוכרות בספרי מתח היא שהגיבור מתחיל את חייו מחדש במקום שאף אחד לא יודע מי הוא, ובארץ זה מלכתחילה סובל מחוסר אמינות"

הימים האלה הם ימי מלחמה ארוכה, שפרצה ביום שחור וארור לפני כשנה. "בכלל התכוונתי לכתוב ספר אחר", מספר שהם. "בספריי האחרים תמיד בחרתי לכתוב על סוגיה בחברה הישראלית. כתבתי על מתנחלים, מבקשי מקלט, שחיתות עירונית, היי־טק, בית המשפט העליון. הפעם התכוונתי לכתוב ספר על בדואים. כבר התחלתי בתחקיר והיה לי מתווה של הספר. ב־9 באוקטובר הייתי צריך לנסוע לתל שבע ולהיפגש עם בדואים שיצרתי איתם קשר, כדי להעמיק את הידע שלי. זה היה יומיים בלבד אחרי האסון. גם אני וגם הם הרגישו שלא נכון לכתוב עכשיו ספר כזה. 'עזוב', הם אמרו לי, 'זה לא מתאים עכשיו'. אבל הספר הזה עוד ייכתב. אמרו לי: 'תכתוב כשתהיה בשלות לקרוא עלינו'".

במקום זאת, הוא כתב ספר שמבחינתו הוא "האנטי־תזה לאירועי אוקטובר. זה ספר שמתבונן פנימה, שעוסק בבעיות משפחתיות, והנושא המרכזי שלו הוא הורות. מהם גבולות ההורות, עד כמה מותר ונכון להורה להרחיק לכת. גם בספר, כמו בחיים, לא בטוח שהילדים ירצו לשתף פעולה עם מה שאתה חושב שנכון לעשות עבורם".

אתה מדבר מניסיון, כאב לבת 16 ולבן 13.5?

"לא בעוצמות שקורות בספר, אבל במידה מסוימת כן. בגיל הזה כבר אי אפשר להגיד לילד תעשה כך או אחרת ולהזיז אותם ממקום למקום. הם הופכים לבני אדם עם רצונות חזקים משלהם וגם עם היכולת להסתכל עליך לא רק כהורה, אלא כבן אדם שאתה. ככל שהילדים שלי מתבגרים, אני חווה את זה בצורה יותר מורכבת, ובתוך זה העולם השתנה. יש פער עצום בין הידע שלהם, או הגישה לידע, לבין זה שהם אולי מרגישים לפעמים מבוגרים אבל הם עדיין ילדים. אז נכון שהם יכולים לשאול המון דברים את צ'ט GPT והוא יענה איך עושים את זה, אבל ההבדל בין התיאוריה ליישום בחיים האמיתיים הוא מאוד גבוה.

"כשאני מחליט לכתוב ספר, אני שואל שאלה בסיסית אחת: מה בתוך הסיטואציה החברתית אפשר את הפשע. ב'עיר מקלט', למשל, הבנתי שהיציאה של המדינה מהטיפול במבקשי המקלט אפשרה את הכניסה של ארגוני הפשע. זה כמו הפלות, אם זה יהיה אסור בחוק - תהיה פשיעה"

"אתה יודע, שמעתי לפני כמה ימים פודקאסט של ה'ניו יורק טיימס' שבו הם הגדירו את ההורות בתקופה הזו כסיכון בריאותי, לאור החרדה שמלווה היום הורים, שפעם לא היתה. וזו חרדה שמגיעה גם מהמודעות לסכנות וגם מההשוואות שהעולם הווירטואלי גוזר; איך אנחנו כהורים בהשוואה להורים אחרים, איך הילדים בהשוואה לילדים אחרים. אני לא כל כך חווה את זה, אבל סביבי אני רואה המון מההורות הזו, שהיא הורות לוחצת ומלחיצה".

מתחזים

הספר מתרחש כמעט כולו בדימונה, אבל יש מעט מאוד דימונה בספר. הסיפור הוא על דמויות ועל יחסים, על גבולות, על קרבה ואהבה, והכל מתרחש בתוך עלילה מותחת מאוד. "שני הגיבורים המרכזיים שלי בורחים - בזמן שאחד האתגרים בכתיבת סיפור מתח המתרחש בישראל היא יכולת הבריחה. כמה באמת אפשר לברוח פה? הרי אחת הטכניקות המוכרות בספרי מתח היא שהגיבור מתחיל את חייו מחדש במקום שאף אחד לא יודע מי הוא, ובארץ זה מלכתחילה סובל מחוסר אמינות, כי כמה רחוק אפשר לנדוד בלי למצוא מישהו שמכיר מישהו. מכיוון ששניהם אנשי מודיעין לשעבר, מ־8200, הם יכולים להסוות את עצמם טוב יותר, אבל אני מניח שאם הייתי סופר אמריקני לא הייתי צריך את כל הדבר הזה, כי הם היו יכולים פשוט לעבור מהחוף המזרחי למערבי. אבל גם שם, כמו פה, האופי האנושי מכתיב את זה שגם במקום אחר הם היו מתמודדים עם אותן בעיות, כי אי אפשר באמת לברוח. לכל מקום, בסוף, אתה לוקח את עצמך".

יחידה 8200, שבשנים האחרונות הפכה פופולרית בסדרות ובספרים הישראליים, משחקת תפקיד עומק בקונפליקט של אלון, הגיבור, שמתהלך בעולם עם תסמונת המתחזה, אותה תחושה של אדם שאינו ראוי להישגיו, שהוא לא זכה בהם בזכות עצמו. הוא נושא עימו את העלבון הגדול: בגיל 17 אביה של חברתו סייע לו מאחורי הקלעים להגיע למיונים של 8200.

מכאן ואילך הכל קרה בזכותו; בזכות שכלו החריף, בזכות היכולת המתמטית שלו, בזכות נחישותו והתמדתו. אבל העלבון נשאר, תחושת התסכול נותרה, ההרגשה שאינו ראוי. "בהתחלה, חשבתי על התסמונת הזו במונחים של 'צא מזה, תתגבר'", אומר שהם. "בגיל 17 מישהו עזר לך, אז מה. מאז עשית את דרכך בעצמך. אבל לשבור את תסמונת המתחזה זה כנראה דבר מאוד קשה. אתה לא יכול לברוח מחייך, אתה לא יכול לברוח ממי שאתה".

איך אתה מסביר את ההפיכה של יוצאי 8200 לכוכבי התקופה בתרבות הפופולרית הישראלית?

"תמיד הבעיה בעבודת המודיעין היא לא במודיעין עצמו, אלא בניתוח שלו. גם במלחמת יום כיפור היה מודיעין, אבל השאלה היא איך איש המודיעין לוקח את כל מה שהוא רואה ומסיק את המסקנה הנכונה. זה נכון גם לרופאים, ששואלים אותם 'אבל איך לא ראית?', והם עונים - ראיתי, אבל לא הבנתי מה זה אומר. ואני חושב שכאן נמצא הסוד שלהם, כגיבורים. הם לכאורה יושבים על מחשבים וזהו, אבל יש בתוך זה מורכבות גדולה. ובנוסף, אני חושב שהקהל מבין שמה שמתחיל במחשב של איש 8200 - מהר מאוד יכול להגיע אליו. זה מאוד נחמד לראות שפורצים לטלפונים של אחרים ומטמינים פצצות בביפרים. זה באמת וואו, זה מדהים ומעורר השראה, אבל אתה גם מבין שמאוד מהר זה יכול להתהפך ולהגיע גם אליך. וגם, עולות פה שאלות מעניינות של מוסר".

אילו שאלות?

"בעבודת המודיעין הפער בין האסור למותר הוא במקרים רבים לא ברור, וכשאתה במצוקה הוא עוד יותר מטושטש. יש פער מעניין אצל אנשי 8200 בין היותם אנשים חושבים, מוסריים, ערכיים, ובין העבודה שהם עושים - שאם היתה נעשית במסגרת שאינה ביטחונית היא היתה נחשבת פלילית, וזה מצע לחשבון נפש מעניין".

כך אלון משתמש ביכולות המיוחדות שלמד כששירת ב־8200, וממשיך לעשות זאת גם כשהוא מבין שזה מסוכן ולא מוסרי. אלון עושה זאת מכיוון שהוא רוצה להגן על הבת שלו, ולאינסטינקט ההורי הזה אין גבולות. הוא עוקב אחר החבר של הבת בחשד שהוא עבריין.

שהם מגלה שבטיוטות מאוד מתקדמות של הספר אלון עקב אחרי הבת שלו, ולא אחרי החבר. "בסוף שיניתי את זה כי הרגשתי שזה יותר מדי", הוא אומר. "זה קריפי, וזה עושה את הגיבור לדמות שלא רציתי שיהיה. אבל יכולות־העל של הגיבור מפתות מאוד, והוא חוצה את הגבולות פעם אחר פעם".

החיים בפיתה

"את הספר הראשון שלי, 'לונדון בפיתה', כתבתי לפני 25 שנים כשהייתי סטודנט ישראלי באוניברסיטת לונדון. כשאתה רחוק מהבית אתה מגלה את הישראליות שלך, לטוב ולרע", הוא אומר, כשאני שואל לגבי הנטייה שלו לעסוק בסוגיות חברתיות בוערות בחברה הישראלית.

"כשאני מחליט לכתוב ספר חדש, אני חוקר את הנושא ושואל שאלה בסיסית אחת: מה בתוך הסיטואציה החברתית אפשר את הפשע. ב'עיר מקלט', למשל, הבנתי שהיציאה של המדינה מהטיפול במבקשי המקלט אפשרה את הכניסה של ארגוני הפשע. זה כמו הפלות - אפשר לאסור את זה בחוק, אבל ההפלות יתקיימו, בצורה חוקית או שלא. ואם נאסור את זה - ארגוני הפשיעה ייכנסו לשם.

"גם כשכתבתי על מתנחלים, לקח לי הרבה זמן לעלות על עניין מראית העין - הרצון להראות שאצלך בבית הכל בסדר, כל הזמן. כשהתחלתי את התחקיר בנושא, התרשמתי עמוקות מהעזרה ההדדית בחברה הזו, אבל אז הבנתי שיש צרות טובות וצרות רעות, במירכאות כמובן. צרות טובות הן מוות, מחלה, פיטורים בעבודה - ואז כולם מזנקים עליך ובאים לעזור. אבל מול זה יש גם צרות פחות טובות כמו אלימות במשפחה, נטייה מינית, התרופפות דתית או אידיאולוגית, ושם אתה לבד, ומנסה להסתיר את הצרה. ואני חושב שמתח, כז'אנר, הוא אמצעי טוב לספר את הסיפור הזה, כי הוא ממילא עוסק במה שהתקלקל".

שהם מספר שב"עניין משפחתי" הוא ניסה לברוח מהחברתי ולהתרכז באישי, אבל גם כאן יצא שהוא עוסק בעניין חברתי מאוד ונוכח מאוד, בהרבה יותר מדי משפחות בישראל - ההתמכרות.

"תמיד חשבתי שמכור פשוט יכול להחליט להפסיק", הוא אומר, "אבל כמה טעיתי. הזלזול במכורים היה גם מנת חלקי. מה הבעיה, פשוט תפסיקו. רק היום אני מבין עד כמה זה קשה. הרי זה מגיע מחרדה, מתוך רצון למסך את ההתמודדות עם המציאות. וככל שהמציאות הופכת מורכבת וקשה יותר, החרדה עולה. בספר אני הרי מדבר על התמכרות להימורים, ושם זה לא עניין כלכלי. זה מתחיל, בדרך כלל, כמשהו שעושים עם חברים, נגיד סביב ספורט, ומשם זה מתגלגל".

על התמכרות להימורים יש סטיגמה, שזה שייך לאמריקנים בלאס וגאס, ופחות אלינו.

"נכון, וזו טעות. גם אני חשבתי שאין קשר בין הימורים ובין ישראל, אבל העולם השתנה. נכון שיש את מפעל הפיס, אבל לצד זה יש כיום תעשייה שלמה בתוך הטלפונים של כולנו שמאפשרת להמר על הכל. זה אינסופי. במשחקי כדורגל, למשל, כשהייתי ילד הימרו על התוצאה. היום מהמרים על מי יבעט את הפנדל הראשון ומי יהיה הראשון שיעשה את החילוף. ומה שהכי דופק את האדם זה הניצחון הראשון, שמביא לתחושה של התעלות. זה לא הכסף, זו התחושה שמביא איתה הניצחון. אז גם אם בספר הזה רציתי לעזוב את החברתי ולדבר על האישי - יצא שבכל זאת עליתי כאן על נקודה חברתית כואבת".

שיעור פרטי

שהם מתוודה שהוא "שונא להוציא ספרים". הוא לא נהנה מהמתח שלפני הפרסום, מהחשש איך הספר יתקבל, מיחסי הציבור. כשאני מהדהד מחשבות משל עצמי, על האם הוא חשב פעם לכתוב במשרה מלאה, הוא צוחק. "אשתי אמרה לי שזה רעיון מצוין, להקדיש את כל זמני לכתיבה, אבל אחרי שנתגרש. היא אמרה לי 'אתה, תצא כל יום לעבודה. אל תסתובב לי בבית עם פיג'מה ועם דמויות מדומיינות'. והיא צודקת. נכון לסופר לצאת לחיים, ולהכיר אותם לא רק מהאספקלריה של כותב. אתה צריך להכיר היטב את עצמך ולדעת מהו מקור החיות שלך".

כך, שהם יוצא מדי בוקר לעבודה, כעורך דין מסחרי. "עריכת הדין הרסה לי את היכולת לראות דברים בצורה חד־ממדית", הוא אומר. "כעורך דין קשה מאוד להתעלם מכך שיש צד שני לסיפור, עם נרטיב משלו, למרות שהרבה פעמים שני הצדדים יסכימו על אותן עובדות. ראיתי מעט מאוד מקרים לאורך הקריירה שלי שבה אנשים באו ואמרו 'כן, אני חרא, אני רציתי לדפוק את הצד השני'. הם תמיד מגיעים עם הנרטיב שהם צודקים והצד השני טועה, וזה מתחזק בתקופה הזו. יותר ויותר אנשים מדברים במונחים של שחור ולבן, צודק או טועה, על נושאים מורכבים, וזה תמיד מתמיה אותי. אולי אני אפילו קצת מקנא בהם, כי כבר אין לי היכולת להסתכל ככה על החיים".

אין מנוס מלדבר על מצבו של שוק הספרים בישראל.

"קונים כיום פחות ספרים. אני אוהב לכתוב ואמשיך לעשות זאת כל עוד יהיה מישהו שירצה לשמוע את קולי. אבל כן, זה מתסכל".

וזה מביא למצב שבו יותר ספרים הופכים לכאלה שיצאו במימון המחבר.

"אתה יודע, בתחילת דרכי ההוצאה לא רק שילמה על הוצאת הספר, אלא גם מימנה לי מורה פרטי - אמנון ז'קונט לימד אותי איך לכתוב ספרי מתח. אומרים לי שאני מתור הזהב, כשהכל היה שונה. אבל היו לנו אז קשיים אחרים. היתה רק רשת ספרים אחת, והתייחסו בזלזול לספרי מתח. כנראה כל דור מתמודד עם קשיים משלו. כך או כך, אני לא מוטרד מזה שכיום אנשים יכולים לפרסם ספר תמורת כסף - היד הנעלמה תדע לזהות את הסופרים הטובים ואת הספרות הטובה. לכל היותר יהיו גם ספרים פחות טובים על המדפים בחנויות, אבל הקהל יידע לזהות את מה שראוי לקרוא. אז לא קרה כלום.

"בעולם ההון־סיכון מספרים את המשל הבא: אתה לוקח ספגטי וזורק על הקיר. מה שנדבק לקיר - עובד. זה נכון גם בעולם הספרים - מה שטוב ינצח. וזה הרבה יותר דמוקרטי. אז במי זה פוגע? גם כיום, כשהוצאה תזהה ספר טוב, היא תוציא אותו לאור בכל מקרה. אולי השיטה הזו תאפשר להוצאות להיות יותר נדיבות כלפי סופרים מתחילים טובים. אני תמיד אעדיף את השיטה שפותחת אפשרויות רחבות יותר בפני כולם".

נפרדנו כשירד הערפל על היער. כל אחד הלך לדרכו. ליעד שהם בוודאי חושב כבר על ספרו הבא.