טוק טוק טוק על דלתי מרום: השער הנעול שבתפילה

כבר בגמרא שאלו מה ננעל בשעת הנעילה: שערי בית המקדש? שערי השמיים? ואולי גזר הדין של כל אדם, או בכלל יום כיפור עצמו והשנה שקדמה לו? בתפילת נעילה הדלת ננעלת, וכולנו מקווים להצליח לעבור בשלום ולא להיתקע בחוץ. לא בכדי הספרדים פותחים את התפילה במילותיו של משה אבן־עזרא: "אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה / הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה", והאשכנזים מתפללים: "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָנָה יוֹם".

דימוי השער הננעל הוא דימוי עתיק יומין, שכוחו בפשטותו. מי לא עמד פעם מול דלת נעולה, והרגיש את הכמיהה לכך שתיפתח ואת הייאוש כשהיא נותרת נעולה? יהודה עמיחי כתב על כך: "אֵין נֶצַח גָּדוֹל מִדֶּלֶת שֶׁכָּתוּב עָלֶיהָ: סָגוּר הַיּוֹם. / לָעַד תִּהְיֶה סְגוּרָה. לֹא יִפְתְּחוּ וְלֹא יָבוֹאוּ הֲלֹם. / וְאֵין עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם. קַבֵּל אֶת הַדִּין. חֲתֹם. / לֹא יִפְתְּחוּ. לֵךְ לְבֵיתְךָ וַחֲלוֹם".

הסיטואציה היומיומית הזאת, שבה אדם מבקש לפתוח את מה שנעול, הפכה בעולם היהודי לדימוי תיאולוגי: אלוהים עצמו הוא זה שנועל את הדלת, ואנחנו מתדפקים עליה בתחינה שיפתח. אחדים מהפיוטים העבריים הקדומים ביותר, שחלקם אף נכנסו לסידור התפילה, נותנים ביטוי לכמיהה הזו: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ פְּתַח שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִלָּתֵנוּ", "שַׁעֲרֵי אַרְמוֹן מְהֵרָה תִפְתַּח לְבוֹאֲרֵי דַת אָמוֹן", "שַׁעַר פְּתַח דּוֹדִי קוּמָה פְּתַח שָׁעַר".

נדמה שמאחורי כל התפילות הללו עומדת התקווה שהציג גדול פייטני תימן, ר' שלום שבזי: "אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים - דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ". לפי הפיוט של שבזי, אמנם בני אדם נועלים את דלתם - אך אלוהים תמיד משאיר אותה פתוחה.

***

הרעיון הזה, שעומד בליבה של תפילת הנעילה, הוליד תגובות ספרותיות רבות שבחלקן טמונה גם ביקורת גדולה. המשורר ט. כרמי פרסם ב־1974 את השיר "היום פונה": "הַיּוֹם פּוֹנֶה, / הַשַּׁעַר נִנְעַל. / הוֹ, אֵיזוֹ צְעָקָה נוֹרָאָה. / הַאִם אֵינְכֶם שׁוֹמְעִים? / פִּתְחוּ, פִּתְחוּ, / מִישֶׁהוּ נִלְכַּד בַּשַּׁעַר".

בשיר החידתי והקצר הזה, נעילת השערים של יום כיפור מביאה איתה רגע של אימה צרופה - מישהו נלכד בשער. שם צעקה נוראה מושמעת, ולכאורה הדובר הוא היחיד ששומע אותה, ולכן הוא מזדעק "האם אינכם שומעים?" ומתחנן "פתחו" - אך זה כבר מאוחר מדי, השער ננעל.

ייתכן ששירו של כרמי, שפורסם זמן קצר לאחר מלחמת יום כיפור, מציג דרך הדימוי את זעקתם של מי שנשארו תקועים במרחב ש"בין לבין" - הלומי הקרב, משפחות הנעדרים. מי שהם לא פה ולא שם.

כרמי אינו היחיד ששואב השראה ספרותית מתפילת הנעילה. יאיר הורביץ כתב: "הָאֲדָמָה תִּפָּתַח לִי כְּשַׁעַר, / הוֹסִיפָה הַצִּפּוֹר, / וְאַחֲרֶיהָ רַק נְעִילָה". רבקה מרים כתבה בשיר בשם "הָגֵף": "אַל תִּפְתַּח לָנוּ שַׁעַר. הֻכֵּינוּ פְּתִיחָה / וְכָשְׁלוּ מְזוּזוֹת וּמַשְׁקוֹף". רעיה הרניק, ששכלה את בנה גוני במלחמת לבנון הראשונה, כתבה: "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בַּיּוֹם הַזֶּה הַשָּׁקֵט / שֶׁבַע שָׁנִים אַחֲרֵי הָרַעַשׁ... פְּתַח לָנוּ שַׁעַר / אוּלַי יָבוֹאוּ בּוֹ / הָרַחֲמִים / וְהָאַהֲבָה". אפילו בוב דילן שר: "Knock-knock-knockin' on Heaven's door", שמאיר אריאל תרגם ל"טוק טוק טוק על דלתי מרום".

***

נדמה שהשימוש הנרחב ביותר בדימוי הדלת הנעולה נמצא בשירה הרומנטית, כשהאוהב מתדפק על דלת האהובה ומבקש שתפתח לו. כבר בשיר השירים, הגבר המאוהב מדמה את אהובתו ל"גן נעול". מעט אחר כך, בפרק ה, מופיעה שם אחת מהסצנות המרתקות במקרא:

"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת".

הפרשנות המקובלת מבקשת לקרוא את סיפורי האהבה שבשיר השירים כאלגוריה ליחסי האדם והאל. לצד זה, זהו אחד מהטקסטים העמוקים ביותר על אהבה מוחמצת: האהוב מתדפק על הדלת, אך האהובה מחמיצה את ההזדמנות. כשהיא כבר פותחת, היא מגלה שאהובה התייאש והלך.

אינספור שירי אהבה ואהבה נכזבת נכתבו בעקבות ההתדפקות על הדלת הנעולה הזו. למשל, לאה גולדברג כתבה: "וַאֲנִי חָזַרְתִּי אֶל בֵּיתִי, / סָגַרְתִּי אֶת דַּלְתִּי, / חַלּוֹנִי מוּגָף, לִבִּי יָשֵׁן וַאֲנִי יְשֵׁנָה"; ובשיר אחר: "קָרָאתִי: עֲנֵנִי - לֹא עָנַנִי. / דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי - לֹא פָּתַח / בַּחוּץ הָיָה עֶרֶב לוֹהֵט וְחִיוֵּר / הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר".

בתוך אלה אנחנו למדים שהדלת אמנם חוצצת בין בני הזוג, אך היא אינה קיר, ובהחלט ניתן לפתוח אותה מחדש. וכאן הקאץ': הדלת מחזיקה מסתורין ופוטנציאל שמעוררים באוהבים כמיהה וכיסופים, אך לפעמים, דווקא כשהיא נפתחת - מתגלה האכזבה, במעין אנטי־קליימקס.

***

אין זה פלא שש"י עגנון, אחד מגדולי המספרים של האהבה הנכזבת, קרא לקובץ סיפורי האהבה שלו "על כפות המנעול". עגנון בחר להשתמש בדלתות נעולות כמרחב ספרותי, הן בסיפורי האהבה שכתב והן בהקשרים רחבים יותר. למשל, כשפרנהיים שב לביתו אחרי שנים של מלחמה ושבי, הוא מגלה כי "ביתו נעול".

הסיטואציה השגרתית של היתקעות מחוץ לביתך־שלך ללא מפתח, הופכת אצל עגנון לבעלת ערך מטאפורי אדיר - אדם ששב מן השבי עשוי להיוותר נעול מחוץ לביתו, אם הבית השתנה ואין איש שממתין לו.

השימוש בדלתות נעולות בהקשר ספרותי רומנטי אינו בלעדי לספרות העברית. הספרות הקלאסית של יוון ורומא הותירה אחריה אינספור שירי "פרקלאוזיתירון" (Paraklausithyron), שבהם הדובר מתדפק על דלת אהובתו (ולפעמים אהובו) בתחינה שהדלת תיפתח בפניו.

לדוגמה, באפיגרמה ביוונית שכתב אסקלפיאדס, משורר מהמאה הרביעית לפני הספירה, הדובר פונה אל זאוס ומכריז שדבר לא יזיז אותו ממפתן הדלת של אהובתו: "רַק אִם תָּמִית - אָז אַפְסִיק; אַךְ אִם בַּחַיִּים תּוֹתִירֵנִי - / רַע גַּם מִזֹּאת עוֹד אֶסְבֹּל, אַךְ אֲזַמֵּר מוּל דַּלְתָּהּ" (תרגום: עמינדב דיקמן).
הכוח של הדלת הנעולה מתגלה במלוא עוצמתו כשהספרות משתמשת בה כדי לדבר על האדם עצמו. רחל המשוררת השתמשה בדימוי האהובה כ"גן נעול" משיר השירים, וכתבה: "גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ. / גַּן נָעוּל - אָדָם".

האם אפשר לחשוב על כל אדם כמי שניצב מאחורי דלת נעולה? פילוסופים אחדים, וביניהם ז'אן־פול סארטר, השתמשו בדימוי הזה כדי לתאר את המורכבות הפנימית שבוערת בנו, שכמעט לא ניתן לתווך אותה לאדם אחר.

דיוויד פוסטר וואלאס סיכם את הרעיון כשכתב: "כאילו בתוכך נמצא איזה חדר עצום, שמכיל את מה שנראה כמו כל הדברים ביקום כולו בזמן זה או אחר, ולמרות זאת, החלקים היחידים שיוצאים החוצה נאלצים איכשהו להידחק החוצה דרך אחד מאותם חורי מנעול זעירים, שאתה רואה מתחת לידית בדלתות מהדור הישן. כאילו כולנו מנסים לראות זה את זה דרך חורי המנעול הזעירים האלה".
כאן, הדלת הנעולה מפרידה בין הפְּנים לבין החוץ, בין הנפש לבין העולם. אבל מה קורה כשהדלת נפתחת? המשורר אלי אליהו ניסה אולי להשיב לשאלה הזו בשיר "הדלת":

"בִּקַּשְׁתִּי לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הָעוֹלָם וּבָא הָעוֹלָם / וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי. זָעַם הָעוֹלָם / וְהָלַם עַל הַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי. רָכַן הָעוֹלָם / וְדָחַק פִּתְקֵי אַהֲבָה מִתַּחַת לַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי. / עָשָׂה הָעוֹלָם אֶת עַצְמוֹ מִתְרַחֵק. וְחִכִּיתִי רֶגַע, / וְעוֹד אֶחָד, וְהָעוֹלָם הָיָה שָׁקֵט כְּפִי שֶׁלּאֹ הָיָה / מֵעוֹלָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם בֶּאֱמֶת הֶאֱמַנְתִּי / אוֹ שֶׁמָּא רָצִיתִי לָלֶכֶת שׁוֹלָל, וּפָתַחְתִּי / אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה וְהָעוֹלָם נִבְהַל".

השיר, שכמעט מתחפש לשיר ילדים (בנוסח "ברל'ה צא החוצה"), מציג תפיסת עולם ייחודית בנוגע לאדם המבקש לברוח מהעולם ולהסתגר מאחורי הדלת. יתרה מזאת, לפעמים לאחר זמן רב שבו הדלת סגורה, הפתיחה שלה עלולה לעורר בהלה.

בשנה האחרונה הדלת הנעולה הפכה למציאות איומה. נעילת הבתים ביישובי העוטף, דלתות הממ"ד, מי ששבו לבתיהם לאחר המלחמה או השבי כמו פרנהיים של עגנון ומצאו את בתיהם נעולים.

ולצד אלה, גם היומיום נמשך: מערכות יחסים ננעלות ונפתחות מחדש; אנשים נועלים את עצמם בפני העולם, אבל אצלם גם נמצא המפתח לצאת מאותה הדלת. אלה מהדהדים את רגע השיא בתפילות יום כיפור, שבו בוקעת הכמיהה לרחמי שמיים והרצון להיחתם לחיים טובים, רגע לפני שהשערים ננעלים.