בקריאה שניה: הסופרים הבולטים בישראל עושים חשבון נפש

מאירה ברנע־גולדברג

לספרי הגנוז שלום.
פעם בשנה, בדרך כלל בפסח, כשאני מנסה לסדר את הניירת בבית, אני מוצאת אותך. 289 עמודים מודפסים, גופן דויד גודל 12, ללא רווחים. בכל פעם אני מתפתה לקרוא בך קצת, וחושבת לעצמי: אולי זה לא כל כך גרוע כפי שזכרתי. ובכל פעם האמת מכה בי שוב בעוצמה. זה גרוע בדיוק כפי שזכרתי.

כתבתי אותך במשך שנתיים, כשחשבתי שאם קוראים לי מאירה, אני יכולה להיות "מאיר שלו הבא". לפני שאתה ממהר לשפוט אותי, אני רוצה שתזכור שהייתי צעירה מאוד כשכתבתי אותך, וכן, אני יודעת שדורית רביניאן כתבה את ספרה הראשון בגיל 22, תפסיק להזכיר לי את העובדה הזו כל הזמן. תקשיב, בגיל 22 ניסיתי לכתוב כמו אחרים. כנראה הושפעתי מהתיאורים ומהשפה בספרים שקראתי באותה השנה, קצת "רומן רוסי" עם נגיעות של "השיבה מהודו".

הקריאה בך גורמת לי לנוע בכיסא בחוסר נוחות. לפעמים היא מכאיבה ולפעמים משעשעת. כתבתי אותך כשלא האמנתי בעצמי, כשלא ידעתי שיש לי קול משלי, קול ברור, כשלא חשבתי שיש לי מה לומר לעולם. אני לא מתביישת בך, כי כנראה היית צריך להיכתב כדי שאבין איך לא לכתוב, וככה הגעת לעולם, בוסר, טיוטה שלעולם לא תעבור עריכה ולא תיקרא על ידי איש.

לא נעים להיות ספר ללא קוראים, ללא עתיד. אבל אולי תתנחם בעובדה שעזרת לי? שנתת לי תקווה שאחרי שאסיים לכתוב אותך אהיה סופרת? היו לי הרבה חלומות עבור שנינו. אני מצטערת שנטשתי אותך סתם פתאום בלי הסבר, ועוד ככה, בלי סוף.

לפחות עשר פעמים היית מועמד לגריסה, אבל ליבי לא מאפשר לי לעשות זאת. אני צריכה אותך לידי כדי לזכור מה אני לא, ובעיקר מה אני כן.

סליחה ומחילה.

ראובן נמדר

סופר מתחיל יושב בחצר מרוצפת אבן של בית ירושלמי יפהפה, ביתה של העורכת הספרותית הצעירה והנערצת שלו. הוא נפעם מהראייה החודרת שלה, מהאיזמל החד של הבחנותיה, מהמקוריות של הפתרונות. היא היתה העורכת הראשונה שלו, וכידוע, אנו לעולם לא שוכחים אהבה ספרותית ראשונה. זהו קובץ הסיפורים הראשון שלו, קובץ יצירתי ופרוע, בעל קצוות חדים ומרקם פרום של חלום. כתב היד של הקובץ נדחה על ידי כמה וכמה הוצאות גדולות, אך היא זיהתה בו משהו שנעלם מעיניהם היגעות של העורכים הוותיקים. תהליך העריכה היה קצר ואינטנסיבי, וכעת הם משייפים את החודים האחרונים של אבן החן הגולמית שעומדת לרדת לדפוס.

יש רק שורה אחת שעדיין שנויה במחלוקת, בעצם חצי שורה - מילות סיום של טור שיר שיורד לאורכו של הטקסט הפרוזאי שבמרכז הדף, בסיפור הפותח את הקובץ. השיר הוא שיר קינה, ושורת השיר המסיימת אותו היא "קינה על מות התום". זה מוגזם, טוענת העורכת בלהט, "לא צריך להאכיל את הקורא בכפית". העורכת צודקת, כמובן. קשה לעמוד מול הטיעון המשכנע הזה, קשה מאוד - ועדיין, משהו בקרביו של הסופר מתקומם ומסרב להשלים עם רוע הגזירה. "קינה על מות התום" זה כל כך מדויק, כל כך נכון. קול ההיגיון ניצח לבסוף, והשתיק את הספק. השורה נקטעה באיבה. הגדם החשוף מזדקר עד היום בסופו המיותם של טור השיר - אך הקינה נמשכת: קינה על הלהט שבער בנו אז, על התמימות הקדושה והרצינות התהומית שבה שקלנו כל מילה, כל פסיק, על התחושה שספרות היא עניין של חיים ומוות. אסור, אסור היה לי לוותר על השורה הזאת!

ליאור אנגלמן

החרטות הספרותיות שלי רבות כמעט כמו חרטות החיים, אך אבחר להתחרט על רומן שלם שזרקתי לפח ואין להשיבו.

היה זה לפני 18 שנה. באותם הימים עדיין לא כתבתי במחשב (את ספרי הראשון, "כיסופים", אשתי העתיקה בטובה מכתב ידי למחשב). הסעיר אותי סיפור אמיתי על אדם שהציג את עצמו כמקובל בעל כוחות רוחניים, ובמרמה הפיח תקוות שווא באנשים ורק הוסיף מצוקה על מצוקתם.

כתבתי רומן כמעט שלם בכתב יד, על צדיקים של אמת ועל שרלטנים שעושים מלאכתם רמייה. סיפרתי על משפחה שהרפואה מתקשה לתת מזור למצוקותיה, ושמוצאת עצמה בחיפוש אחר ישועה שלא מן העולם הזה. הכתיבה גלגלה אותי בין השאר להתחקות אחר סוד העלייה ההמונית למירון, על הצדיקים שבה ועל דוכני הסגולות, הקמעות, החוטים האדומים, הברכות והתקוות. נפגשתי עם אישה בת יותר מ־90, דינה לוין. "ציירת ההילולה" קראו לה, והיא גילתה לי סודות על אמנות ממרום גילה. לקראת סוף הכתיבה נתתי לחבר שאני מעריך לקרוא את הסיפור. הוא אמר לי: אתה כותב יפה, אך ניכר שאתה כל כך כועס על אלישע, המחופש למקובל, שאתה לא מצליח לספר עליו כאדם.

הוא צדק. יותר מדי צדק. כשהתקשר אלי ואמר את דעתו, הייתי בקריית שמונה. אני זוכר איך לקחתי את 200 העמודים, וזרקתי לצפרדע מלאת האשפה ברחוב. אין גיבוי. אין העתק. אין להם זכר בעולם. רק אחר כך למדתי כמה שכבות צריך לכתוב כדי להוציא דבר שלם, שאפשר לעבוד קשה ולתקן במקום להשליך. טוב היה לסיפור הזה לבוא לעולם. אולי טוב היה לכמה אנשים בעולם לפגוש בסיפור הזה. הוא איננו. ולשחזר אותו איני יכול.

אילנה ברנשטיין

"שארה כסותה עונתה", הרומן הראשון שכתבתי, מתאר את חייה של נמליה שננטשה על ידי אמה בהיותה בת 5. העמודים הראשונים כתובים בגוף שלישי, והמספר הכל־יודע צמוד לנקודת מבטה של האם, שבחרה בקריירה אקדמית מחוץ לישראל והשאירה את בתה ואת בן זוגה מאחור.

בהמשך, במהלך לא נהיר וגם לא מוצדק, הסיפור עובר לגוף ראשון, ומרגע זה ועד סוף הרומן הוא מסופר בקולה של הבת. כוונתי הראשונית היתה לספר את הסיפור בגוף ראשון בקולה של האם. אך הייתי אז אם צעירה לטליה בת ה־5 וחצי ולעינה בת ה־4, ולא הייתי מסוגלת להיכנס לראשה של האם שנעלמה לבלי שוב. רק בפגישה מאוחרת ביוזמת הבת, כעבור שני עשורים, נשמע שוב קולה של האם המתוודה כי אינה מתחרטת.

מובן מאליו שקל יותר לכתוב את סיפור הקורבן, סיפורה של הילדה הנטושה במקרה הזה, ובסופו של דבר כך נהגתי. אך סיפורי האם המתקשה, האם שלא מתיישרת עם התפקידים שהועידו לה, המשיכו להסתובב במחשבותיי ונכתבו בגוף ראשון בכמה וכמה סיפורים קצרים, ב"איים של שקט" וברומן "מחר ניסע ללונה פארק".

יאיר אגמון

בשנת 2014 פרסמתי את "יאיר ויהונתן", הספר השלישי שלי. כבר בזמן שעבדתי על הספר לא היה לי ספק קל שבקלים - הספר עתיד לשנות את פני הספרות הישראלית. זה בשלב הראשון. בשלב השני הוא ישנה את פני הספרות בעולם כולו. זה היה ספר נועז, בוטה, אלים, מיני, פרוע, חסר מעצורים. בתוך הספר הכנסתי קודי QR שמובילים לסרטונים דוקומנטריים שצילמתי והפקתי, שקשורים לעלילת הספר, וכן למוזיקה מקורית(!) שנכתבה במיוחד בשבילו. שמעתם טוב, חברים - ככה נראה ספר שעושה מהפכה בעולם!

ובתוך הספר, גם את זה חשוב לספר, שילבתי כמה סיפורים אישיים מאוד, וקשים מאוד, וחושפניים מאוד, מחיי הפרטיים. כתבתי אותם בגוף ראשון, בשפה בוטה. ידעתי שהסיפורים האלה יפגעו באנשים הקרובים אלי - אבל אין מה לעשות, ככה האמנתי. כשחוטבים עצים עפים שבבים. סופר "אמיתי" צריך לשלם מחיר אישי על מהפכה ספרותית בקנה מידה כזה. ככה חשבתי. עד כדי כך הייתי יהיר.

ובאמת, ברוך השם, כשהספר ראה אור - אף אחד לא קרא אותו. במשך שבועות ארוכים חיכיתי לביקורות מהללות, לביקורים ברשימת רבי־המכר, אולי אפילו לכתבת שער מפרגנת. אבל הספר ה"מהפכני" שלי נותר יתום וגלמוד. הוא מכר כמה מאות בודדות של עותקים. וכל האנשים שפגעתי בהם בספר באמת נפגעו ממנו. יש אנשים שעד היום לא סולחים לי על הדברים שכתבתי שם. וגם אני לא סולח לעצמי, בדיוק על אותם הדברים.

אז כן, אני מתחרט. אני מבין שהמסע שלי כאדם כותב היה צריך לעבור בשער הזה. של ההתרסה, והגאווה, וההשפלה, והכלימה המרה. אני מבין שהייתי צריך להקיא את הספר הקשוח הזה החוצה. אבל מסע ספרותי אישי, אלים ונוקב ככל שיהיה, לא אמור לפגוע בכל כך הרבה אנשים. ואת הלקח הזה אני מחזיק איתי בלב מאז, כל החיים.

רוני סומק

1993. מוזיאון העיר לודז'. ערב קריאה עם אלן גינסברג. כל אחד קורא בשפתו, ומייד קוראים שחקנים את אותו שיר בפולנית ובאנגלית. ההתרגשות שלי עובדת שעות נוספות. גינסברג הוא בשבילי סוג של אוורסט, והנה אני מקבל ממנו מחיאות כפיים. לשיר האחרון שקראתי באותו ערב קראו "סימן הנגיסה", והשורות האחרונות שלו היו: "וְהָאהֲבָה? הָאהֲבָה הֻשְׁחֲלָה כְּמוֹ גּוּמִי לְתַחְתּוֹנִים: / מַה שֶּׁמַּחֲזִיק אוֹתָהּ הוּא / מַה שֶּׁלּוֹחֵץ אוֹתָהּ".

בסוף הערב צעדה לעברנו גברת שנראתה מכובדת מאוד, מוקפת בשלוש בחורות שנגזרו מז'ורנל החלומות. הן מודות לגינסברג ולי בנימוס פולני מאוד. ואז אומרת לי הגברת שהיא מעצבת תחתוני נשים, ושעליהם היא נוהגת להדפיס מדי פעם שורות שיר, ולכן אין מתאים מהשורות שציטטתי קודם.
אני מודה לה, וחושב שעם כל הכבוד להצעה - הרי יש גבול לאן שהשירה יכולה להגיע, ושזה מעט מוגזם שהשורות האלה יפלשו לתחתוניהן של נשים פולניות. כשסיפרתי לאלן גינסברג על השיחה, הוא הציע לי לחזור מייד לאותה האישה ולהסכים, והבטיח שיסביר לי מדוע כן.

יצאתי בעקבות הגברת, וכשהייתי במרחק מטר מגבה - הסתובבתי וחזרתי בחזרה. ברור שכבר אחרי שעה יכולתי לצלם את פניי ולהגיד שהן האילוסטרציה לערך "חרטה" במילון הפואטי שלי.

ארי ליברמן

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָֹר. אני מתחרט על כל מילה שכתבתי. אני מתחרט שבכלל התחלתי לכתוב. אני מתחרט שנטשתי את האמנות החזותית לטובת משיכה פוחזת בעט. לו רק התמדתי במלאכת הפיסול, הייתי יכול להיות היום מיכלאנג'לו אולי, או אולי רודן. ואם לא רודן או מיכלאנג'לו, אז יצחק דנציגר או מנשה קדישמן. לפחות זה.

יצירות שלי היו תופסות נפח בחלל, מקשטות את העולם. אבן. ברונזה. ברזל. לא להג מייגע, לא גיבובי פטפוטים, לא מעשיות ומשלים, לא סיפורים שלא היו ולא נבראו, לא שטויות, אלא פסלים גאים וזקופים בכיכרות פריז, ירושלים, טוקיו ושטוטגרט. יום אחד אקח את כל מה שכתבתי, כל עותק ועותק של כל ספר שפרסמתי, אגבב עותק על עותק ואפסל לי ספינקס, או אובליסק שראשו בשמיים, או איש עצוב יושב על ספסל ומלקק ארטיק.

גלית דהן קרליבך

השאלה שהטרידה אותי ברומן הביכורים שלי, "אחותי כלה והגן נעול", היתה, פחות או יותר, "האם חתונה ועזיבת המשפחה המקורית אינה למעשה סוג של בגידה בעצמנו?". את הרומן, שמספר על משפחה בת ארבע נשים, ללא גברים וללא קשרים איתם, פתחתי במילים "גיסי שלמה קדוש מעונה, הוא מת על הקדושה והקדושה עליו".

הפתיחה הזו הציגה מייד את מורת הרוח של הדמות המספרת מחתונתה של אחותה, אפי. במשך הזמן נוספו לגלעין הרומן שכבות חיצוניות, כשהתפאורה הירושלמית דרשה התייחסות מיוחדת למיקום העלילה. תיאור השכונה בנחלאות שינה את כל שיווי המשקל בספר, ובמקום לעסוק ביחסים שבין הדמויות עצמן - הפרקים הראשונים עסקו ביחס שבין הדמויות למקום, והפתיחה המקורית הלכה והתרחקה. לו הייתי מחזירה את הגלגל לאחור, הייתי משאירה את הפתיחה הזו ומתמקדת בעזרתה בהמשך העלילה.