הסיפור הפצוע והמוזר על איברהים ושרה | סיפור קצר מאת שהרה בלאו

1. בסיפור הזה, כל מילה אמת וכל מילה שנייה שקר. אני משאירה לכם להחליט איזו מהן.
זה קרה כשירדתי מהרכבת הקלה. הייתי אחרי ביקור אצל הקוסמטיקאית והעור שלי זהר ונצנץ. "כמו כלה!" היא חייכה אלי, ואני שתקתי. חשבתי על אבי.
במהלך הנסיעה צפיתי בסרטוני הדרכה לחיזוק שרירי הפנים, כמו כלה, וכמעט פספסתי את התחנה שלי.
כשירדתי מהרכבת ברגע האחרון, חשבתי שהיה לי מזל גדול.

2. אני יורדת באיטיות כשזה קורה.
אנסה לתאר את הכל במדויק, שלב אחר שלב, כמו שביקשה עורכת הדין, למרות שכבר סיפרתי את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים, עד שאני לא זוכרת מה האמת, ומה הסיפור שרקחתי כדי לשעשע את המאזינים. תענייני אותם, שלא ילכו ממך.

3. קודם כל הסנטר.
החבטה הרצינית היא בסנטר, שמגרד בכוח את המדרכה, גם הלחי השמאלית. פנים של כלה.
והצלע, נראה לי שזו הצלע, כאב דוקר בצד הגוף, והברך כולה זרמי חשמל. המוח דוהר. מחשבות הגיוניות ובלתי הגיוניות. משהו בתוכך אומר, נדרסת, משהו עמוק יותר אומר: את עפה.

4. לא, לא התעלפת. את ערנית מאוד. ערנית מדי. שוכבת ללא תזוזה, הפנים על המדרכה, סימני האופניים על גופך. משהו בתוכך אומר: קומי, משהו אחר מורה לך להמשיך לשכב.
את שומעת אותם מתקבצים סביבך, מישהי צועקת, "תכסו אותה", ואת מבינה שאת עם השמלה הקצרה שלך וכל התחת חשוף. את מנסה להיזכר אילו תחתונים לבשת, אבל מה זה משנה, כולם מכוערים.

5. ישנה עצה עתיקה, "תמיד תצאי מהבית עם תחתונים יפים, כי אם חס וחלילה תיפצעי בתאונת דרכים - כדאי שתגיעי לבית החולים, מטופחת". זה תמיד הצחיק אותך. אם את נפצעת בתאונת דרכים, מה אכפת לך בכלל מה את לובשת? אבל אכפת לך.
מישהי מושכת את השמלה כלפי מטה. את רוצה לקום אבל אינך יכולה. הזמזום בתוך ראשך גובר. את מבינה שאת עומדת להתעלף.

6. לא, לא התעלפת. אבל הבחור על האופניים החשמליים, זה שהתנגש בך, התעלף. את מבינה את כל זה, לאט־לאט.
מישהו מביא בקבוק מים. הוא התכוון לשפוך אותו על הבחור החצי מעולף, אבל רואה אותך יושבת שם זבה דם, הלומה, ולא יודע מה לעשות. הוא עומד שם עם הבקבוק ולא יודע למי להושיט אותו.
ואז מישהי צועקת, "תן לה את הבקבוק, אישה בגילה!"

7. בגילה.

8. טראח! את חוזרת מייד להכרה. את כמו מישהי שהתעוררה מהיפנוזה. ההשפעה עלייך היא כמו מילת קוד שמפעילה סוכן רדום. ב־ג־י־ל־ה.
את מחפשת בקהל את זו שצעקה ואת מוצאת אותה, צעירה בת 20, היא התכוונה לטוב, הן תמיד מתכוונות לטוב. עובדה, את זו שזוכה בבקבוק המים.

9. בסיפור הזה, כל מילה אמת וכל מילה שנייה שקר. עורכת הדין תייעץ לך שלא לכתוב אותו. אבל לך יש מטרות אחרות.
תמיד היו לך.

10. האמבולנס מגיע ומתוכו קופצים שני פרמדיקים. לבכירה שבהם קוראים אלינור והיא מעמידה אותי על הרגליים. הרגל הימנית נפוחה פי שלושה. הסנטר פי שניים. הדימום לא עוצר.
ולמרות זאת, אין פינוי לבית חולים. אלינור שואלת אותי שלוש פעמים רצופות אם א־נ־י מעוניינת להתפנות (רק אחר כך, כשתגיע דרישת התשלום, עבור האמבולנס, אבין.)
הבחור מועלה מייד לאמבולנס, ואני עדיין ישובה שם. הקהל מתערב, "תעלו אותה, מה יש לכם?"
מעלים אותי.

11. הבחור שוב התעלף. מנסים להעיר אותו.
"קום איברהים! קום איברהים!" הם ממשיכים לדבר אליו בערבית, ואני חושבת, איברהים.
איברהים מעולף ושרה יושבת לידו באוהל, מחוברת לאינפוזיה.
לא, היא לא צוחקת בקרבה.

12. איברהים ושרה מגיעים לבית החולים.
מורידים אותם יחד, על מיטה וכיסא גלגלים, ומתחילים לגלגל אותם למיון. אין ביניהם שום קשר עין.
שרה מלאת טינה. הדימום בסנטר לא נעצר. היא כבר מדמיינת את התפרים.

13. אחרי שהכל נגמר וסיפרתי לחברים, אמרתי, "זה לא משעשע? זה לא מטאפורי?" אף אחד לא צחק.
מישהו שאל, "מטאפורה, למה?"
לא ידעתי מה לענות. אמרתי, "מטאפורה לחיים".

14. בבית החולים, אני לא יודעת למי להתקשר.
הקול הקטן אומר: תתקשרי לאבי, נצלי את ההזדמנות לחזור. הינה, סוף־סוף את היא החלשה והוא זה שיוכל לרחם עלייך, לטפל בך, אף פעם לא נתת לו לעשות את זה. אולי זו הזדמנות להפוך את יחסי הכוחות.

15. אני לא מתקשרת.

16. רגע לפני השחרור אני רואה במסדרון, בזווית העין, את איברהים. יושב עם חבר שלו, גם הוא ממתין לשחרור.
עוד קודם לכן, הבנתי מהאחיות, שזו לא היתה פגיעת ראש. איברהים לקה בהתקף חרדה ולכן איבד את ההכרה.
שוב ניצתת בי הטינה. ה־ו־א זה שחטף את התקף החרדה?
אבל מסתבר שבית חולים הוא לא מקום לטינות. אני צולעת בדרכי לשירותים, לרגע מצטלבים המבטים, הנהון קצר וממשיכים הלאה.
אחר כך מישהו יגיד, "הוא חשב שיאשימו אותו בפיגוע דריסה, זו הסיבה להתקף החרדה".

17. בסיפור הזה, כל מילה אמת וכל מילה שנייה שקר. אני משאירה לכם להחליט איזו מהן.
עורכת הדין יעצה לי שלא לכתוב כאן. היא גם אמרה לי שאין שום בסיס לתביעה.
כשהעליתי בפייסבוק תמונה שלי מחוברת לאינפוזיה וכתבתי, "ערב ראש השנה, בבית החולים", אבי סימס לי בדאגה, מה קורה איתי, ושהוא חושב עלי והאם אני רוצה שיגיע לבקר.

18. לא. לא עניתי לו.